הבוקר הקדיש מוסף גלריה של הארץ את כתבת השער ל "תערוכה זוגית", המוצגת במשכן. הכתבה מצטרפת לשאלה שמלווה גם את התערוכה עצמה: כיצד ייתכן ששני אמנים פעילים, מוערכים ובעלי שפה אמנותית ייחודית, נותרו מחוץ לקנון של האמנות הישראלית?
בתיה ויהושע גרוסברד יצרו במשך עשרות שנים, הציגו במוזיאונים ובגלריות, היו ממקימי כפר האמנים עין הוד וזכו להכרה מקצועית כבר בחייהם. ובכל זאת, עם השנים, שמם כמעט ונשמט מן הסיפור המרכזי של האמנות הישראלית.
התערוכה אינה מבקשת רק להציג מחדש את יצירתם, אלא גם לבחון את מקומם בהיסטוריה של האמנות. היא מפגישה לראשונה בהיקף רחב בין שתי שפות ציור שונות בתכלית. יהושע פיתח ציור לירי ובהיר, שהלך והצטמצם לקומפוזיציות של קירות, חלונות ומרפסות, בעוד בתיה פנתה אל ציור מופשט, עז ואקספרסיבי, שבו הצבע עצמו הופך לנושא המרכזי. מתוך ההבדלים ביניהם מתגלה גם הקרבה, לא רק כבני זוג, אלא כיוצרים שפעלו זה לצד זו במשך עשרות שנים.
אחד מהדברים שמוזכרים בכתבה נוגע לסמל המשכן: הלוגו המלווה את המוזיאון מאז שנת 1958 נולד כמגזרת נייר שיצר יהושע גרוסברד, בהשראת חנוכייה מאוסף המשכן. סיפור קטן שממחיש עד כמה יצירתם של בני הזוג הייתה חלק מההיסטוריה של המקום, עוד לפני שנכתבה מחדש על קירות התערוכה.
ואם עדיין לא ביקרתם, זו הזמנה להגיע למשכן ולפגוש את העבודות עצמן, לצד יתר התערוכות המוצגות בימים אלה.
.jpg?cache=1785679885084)
.jpg?cache=1785680329085)
