הגדת החסרונות - בארי צימרמן

הגדת החסרונות / באֵרי צימרמן

 בסיפור ידוע מאד של ר' נחמן מברסלב, "מנורת החסרונות" כינויו, מתקין אומן-גיבור, הנחשב על ידי אביו כמומחה גדול בתחומו, נברשת (שאנדליר, "מנורה התלויה") לדוגמא. כל עושי-הנברשות האחרים מוצאים בה, לדאבון לבו של האב, שלל פגמים, אך הבן מפיס דעתו של אביו בספרו לו כי "בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד" מן היוצרים האחרים, "ועשיתי מנורה זאת מחסרונות לבדם, להראות לכולם שאין להם שלמות ויש לכל אחד חיסרון, כי מה שיפה בעיניו הוא חיסרון בעיני חברו". "אבל באמת", סיכם הבן את דבריו, "אני יכול לעשות כתיקונו".

 בהתאמה לסיפורו של ר' נחמן אני רוצה להציג כאן, לפניכן ולפניכם, לכבוד חג הפסח, פיסות קטועות מתוך מה שניתן לכנותו הגדת החסרונות, העשויה אף היא "מחסרונות לבדם". אין זו "הגדה" פיסית, לא תמצאוה בחנויות או על שולחנות ה"סדר", אך יש לה קיום רוחני, בהיותה אוסף של זכרונות חברות וחברי קיבוצים – משתתפי ה"סדר" הקיבוצי במשך עשרות שנים – אודות חוויות הפסח שלהם בילדותם ובנעוריהם בגולה. הגדת החסרונות מפגישה אותנו עם מנהגים וריחות וטעמים ומראות, שמכוחם ונגד כוחם זינקו הזוכרים אל הגשמה חלוצית ציונית בקיבוץ הארצישראלי, מקום בו יצרו לעצמם ולילדיהם הגדרה אחרת ומתוכה גם "הגדה" אחרת ופסח אחר. הזיכרונות נרשמו על ידי עורכי עלונים, פעילי תרבות בקיבוצים או על ידי הזוכרים עצמם, ונאספו במשך שנים רבות בארכיון החגים שבבית השיטה. בשבתנו בארצנו עם ה"הגדה" הקיבוצית, על גווניה השונים, או עם ה"הגדה" הכלל-יהודית , או עם כפל-קולותיהן, הנה נפתחת בנו הדלת וריח גלויות רחוקות, על קהילותיהן ומשפחותיהן, עולה ומציף. 

לוילי מגבעת השלושה, שעלה מרומניה, חג הפסח של ילדותו לא היה חסר בכלל. "אותי אל תשאלו על פסח", סח למראייניו ב 1970, "פסח היה בשבילי עינוי. אני לא אוהב מצות, תמיד סחבתי לחם, וקיבלתי בשביל זה מכות מסבא שלי. ה'סדר' נמשך תמיד המון שעות, והיתה בעיה שכל הנכדים היו נרדמים על הכסאות, באיזו שהיא שעה היו מעירים אותנו, לגנוב את האפיקומן, ואחר כך היינו שוב נרדמים עד הבוקר. את שארית הפסח הייתי אוכל אצל השכנים הגויים. ככה שחוץ ממכות ולחם, אני לא זוכר שום דבר...".

אחרים היו פני הדברים אצל רחמים ממשמר העמק. "כשהגיע תורי לשאול את הקושיות", סיפר ב-1961 על ליל הסדר בבגדד,   "קשרו לי את האפיקומן (כשהוא מוכנס לתוך כאפיה) על השכם, מתחת לבית-השחי. היתה זו כעין צידה לדרך. ואני עמדתי על כסא גבוה ובערבית שאלתי את המסובין: – מאין אתם באים?  ענו לי: ממצרים. – לאן אתם הולכים?   ענו לי: לירושלים. 

         והיכן הצידה שלכם ל דרך?  ענו לי: הא לחמא עניא".

          כשיחיא מרביבים מספר, ב-1980, על ליל הסדר של ילדותו במרוקו, הטון שלו רך ונפעם: "ליל הסדר. הבית היה מואר אורות רבים ונדף מריח הצבע והסיד. השולחן ערוך כהלכתו וכולנו מצפים לבואו של אבא מבית הכנסת - - - עם תחילת הקריאה כשהמסובים היו פותחים בשירת ה'בבהילו [ = בחיפזון] יצאנו ממצרים', היתה אמי מרימה את הטס הכבד [קערת הפסח], עוברת מאחורי המסובים וסובבת את השולחן, נעמדת ליד כל אחד מן היושבים ומסובבת את הטס מעל לראשו ומניחה אותו בעדינות על קודקודו, תוך כדי קולות שמחה מרוקאיים (גלגול הלשון בפה). ברגע זה, כשאמי היתה נעמדת מאחורי ומסובבת את הטס מעל לראשי, היתה נשימתי נעתקת עד שהייתי חש את מגע הטס על ראשי, ורק אז הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה."

האב הקיבוצי לא חוזר מבית הכנסת לקריאת-"הגדה" משפחתית – הוא יוצא עם משפחתו אל בית-הכינוס (חדר האכילה) לקריאת-"הגדה" קהילתית. ובכל זאת, במחילות הזיכרון, עדיין ניצבת האם מאחור, נסתרת ונוכחת; הנשימה נעתקת ממקומה; הטס נוגע; הלב חוזר לתיקונו – הנה הם רכיבי החסרונות.   פתיחת הדלת לאליהו הנביא (החסרה, בדרך כלל, ב"סדר" של חדר האכילה הקיבוצי) עדיין שבה ונפתחת בזיכרונם של הנזכרים.

 "אבא שלי היה יושב על מטה" – סיפר בעלון גבעת השלושה (1970), מי שהגדיר עצמו כנצר למשפחת רבנים פולניים ארוכת-ייחוס – "מוגבה ע"י שלושה כרים, זה על גבי זה, ישיבה של מלך, וסביבו ילדיו. אמי היתה חבושה מטפחת יפה, וסינור לבן חגור לה, שמלה ארוכה חגיגית, והיתה דומה אותה שעה למלכה יפהפייה. הילדים חבשו מגבעות שחורות ומעילים שחורים ארוכים. הסדר נמשך עד שלוש ארבע לפנות בוקר. כאשר הגענו בהגדה לקטע של אליהו הנביא, היה אבא מורה לפתוח את הדלת, כולם קמו ואמרו: 'ברוך הבא ר' אליהו הנביא'. הסתכלנו על הכוס הגדולה והמוכספת של אליהו, והיינו משוכנעים שהוא לגם טיפונת."  אבל עם תום תקופת התמימות, מספר הזוכר, "לאחר כמה שנים, כשכבר התחלתי מפקפק באמונה, כשנדרשתי ע"י אבא לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, אמרתי לאבא: 'אם זה באמת אליהו הנביא, מדוע שלא ייכנס דרך הארובה?' אבא היה ברוגז אתי אחר כך למעלה משנה".

 גם צבי באומר, בעלון נגבה (1992), מספר על הדלת הנפתחת לאליהו, אך אצלו היא אינה חורקת כל כך. על רקע  האגדה המפורסמת אודות אברם הילד, המחלץ מתרח אביו, מוכר הפסילים, הודאה בדבר רפיון-כוחם של אליליו, הוא נזכר: "הייתי קטן ורזה, אך שובב גדול. אחרי שסעדנו, מזג אבי יין-נשים לכוס של אליהו הנביא, ופתחנו לו את הדלת. אבי נרדם ואני שתיתי את היין." מה יארע כעת? "כולנו נהגנו בדרך ארץ", מוסר צבי, "אסור להעיר אבא משינה, רק במקרה של סכנת נפשות. כאשר התעורר אבי המשכנו בקריאת ההגדה. כשמגיעים לאליהו הנביא מביטים כולנו לכיוון הדלת הפתוחה. אז אבא גילה שהכוס של אליהו הנביא ריקה. אבא שאל: מי שתה את היין? אמרתי: אליהו הנביא. איך? מה, אתה מנסה לסדר אותי? השבתי: אליהו הנביא רואה ואינו נראה, בא ושתה את היין. במשפחה היו חיוכים מאופקים. אבא לא אמר דבר, מילא שוב את הכוס והמשיכו בהקראות ובשירה." 

אכן, לא אלילות עמדה כאן על הפרק, כמובן, אלא עצם יכולתם של היהודים להיצמד אל מנהגיהם העתיקים בלי להתחייב לעמידה אדוקה בדרישות-הַתקן העתיקות בענייני נסים ונפלאות. מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לעבד.

 

 ונסיים בסיפורה המיוחד של חיה ק. מיחיעם (1984). "חג הפסח של ימי ילדותי", סיפרה חיה, "היה מנוהל בביתנו לפי כל כללי וחוקי המסורת, על ידי סבתי, שלא פסחה ולא ויתרה על שום פרט, ולו הקטן ביותר, הקשור להכנות לחג ולליל הסדר עצמו, ומעל לכל – הכשרות לפסח." "ובאחד מימי חג הפסח", ממשיך הסיפור, "ואני אז ילדה כבת שבע, באה אחת השכנות לשאול מאתנו תבנית אפיה, ואמי השאילה לה. כעבור זמן מה הוחזרה אלינו התבנית והמשיכה לשמש באפיית המאכלים הכשרים לפסח – כשרים למהדרין. באותו היום, אחר הצהרים, הוזמנתי לבית אותה שכנה, אשר פרסה לי פרוסה עבה מן העוגה אשר אפתה בתבנית, תוך כדי שהיא מספרת לי בגאווה רבה כיצד אפתה אותה, ומה שמה בתוכה. ואז התברר לי לחרדתי הרבה כי העוגה – עוגת חמץ היא, והתבנית – אם כך – שומו שמים! חוּללה כשרותה וכל אשר נאפה בה מאז – חמץ הוא!"

"הצלחתי", סיפרה חיה, "להיפטר בנימוס רב מן מהשכנה ופרוסת העוגה עדיין בידי. השלכתי את העוגה כל עוד רוחי בי אל מתחת לאחד השיחים ורצתי הביתה להזהיר את אמי וסבתי מפני חילול הכשרות. כשנכנסתי הביתה, ראיתי אותה, את התבנית המחוללת, כיצד מרוקנים אותה מכל מיני מאפה טעימים וכשרים לפסח ומעמיסים עליה מחזור נוסף של מטעמים לאפיה, ואמי וסבתי עומדות וטורחות ליד התנור. ראיתי בעיני רוחי את אשר יתרחש כאשר אספר את אשר ארע. סבתא תכעס על אמא ותשליך לפח את המטעמים. אמא תכעס על השכנה – כעס, רוגז, בכי, צער, השבתת החג."

מה יהיה עכשיו?

" 'ל א' " – אמרתי בלבי – 'לא אספר דבר'. כל אותם ימי החג בלעתי אך בקושי את מאכלי החג אשר נאפו באותה תבנית לא כשרה לפסח. הרגשתי כאילו צורבים הם את פי וגרוני, אך סודי – סוד כבד מאד לילדה בת שבע – נשאר עמי."

ואנו, באיזו תבנית אנחנו אופים היום את הפסח שלנו? מה חסר בה ומה מתקיים, מה מושך בה ומה מאיים? מה השתנה ומה עוד ישתנה בלילה הזה? לוּ יהיה לנו פסח כליל יתרונות, עשוי כתיקונו, ולא תישכח מלבנו גם הגדת החסרונות.

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף