זווית ראיה - נחמן רז


ט"ו בשבט


ט"ו בשבט, חג-האילנות אינו נכלל במקורותינוּ ברשימת חגי-ישראל המסורתיים.

הוא פסק כיון שהעם יצא לגלות ולא הייתה כלל מצווה בין המצוות לנטוע עצים באדמת הארץ.

 הייתה שארית-מה לחג הזה כשהיו יוצאים בחו"ל לטבע ושם טועמים משהו מפרי הארץ: חרובים, שקדים וצימוקים.

החג חודש בארץ-ישראל ע"י הסתדרות המורים לפי יוזמתו של מורה בזיכרון-יעקב, יעבץ שמו. ושם הוחלט ופורסם דבר החג הזה. נקלט במהרה. תנופה גדולה נתנה לחג הזה ע"י הקמת ההתיישבות החדשה בימי העלייה השנייה. אז חפשוּ מטרות חינוכיות הקשורות לחידוש ההתיישבות בארץ והמטרה לכסות את מערומיה.

בגבע חגגו את החג הזה שנים רבות. נטעו שדרות עצים במקומות שונים, נערכו טקסים, שרו שירים ודקלמוּ דקלומים הקשורים בתופעה חגיגית-טבעית זו.

הילדים אהבוּ חג זה מאוד. הכנות לטקס החג התקיימו זמן רב, למדנוּ שירים חדשים, דקלמנוּ דקלומים שחלקם זכורים לילדים מאז הימים ההם.

אחת התופעות שהקשתה על ההכנות היה מועד החג. ט"ו בשבט זהוּ זמן של גשם ושמש חלופות. לא פעם היינו יוצאים בבגדי-חג נקיים ויפים אל מקום הנטיעה ושרים במרץ:"הגשם חלף הלך לוֹ העננים התפזרו ואינם". ודווקא אז היה מתחיל גשם, לפעמים חזק למדי, וכל העניין היה משתבש. אבל זה לא הביא לביטול הטקס והנטיעה. ולא רק לדחייה. חלק מהורינו היו מקפידים כל שנה להשתתף בטקס הזה. בעיקר, עובדי המטעים שהיו מכינים את השתילים ודואגים לסמן את מקומות הנטיעה. חלקם היו נמנעים מלהשתתף. שטחי השיפוע בין גבע לכפר-יחזקאל  שמשו מרכז הנטיעות שנים רבות.

החג היפה הזה הולך ופוחת עם השנים וכך גם כישוב, הולך ואובד נכס חברתי ותרבותי חשוב ויפה.

ראוי ונחוץ שנשאף ונמצא דרך לחדש ולרענן את החג הזה, שיש בו הרבה תכנים ומשמעויות החשובים לחיים של מתיישבים וחקלאים, ולקשר עם עולם הטבע, הנוף, האדם והעץ.

כפי שנאמר: כי האדם – עץ השדה.


מופיע בעלון:
תגובות לדף