זאב קליין ז"ל- דברים לזכרו

קבוצת גבע

אבלה על פטירתו

של חברנו

זאב קליין ז"ל

ומשתתפת בצער המשפחה

 


זאב

בשבת בבוקר הדלת נפתחת. "שם פרטי? זאב... וולדו. שם משפחה? קליין. אם? לילי. אב? זולטן. מחוז לידה? קרואטיה. מחוז לידה מחדש? גבע, ארץ-ישראל. מקצוע? איכר".

כך כנראה נשמע שאלון הקבלה אצל פקיד שמיים של מעלה, ממש בשעות אלה, אי שם ברקיע השביעי. מי כמו פקיד שמיים של מעלה יודע כבר את כל התשובות? ודווקא משום כך הוא מקפיד ושואל אותן אחת אחת. יש לו את כל הזמן שבעולם...

וולדו או זאב? התינוק שנקרא בשם וולדימיר, נאלץ עד גיל שמונה להסתגל לאין סוף שמות, לאין סוף משפחות מאמצות, לאין סוף זהויות בדויות ומתחדשות, לעובדה שרבים רוצים במותו ולכך שהוא לא מוכן לוותר על חייו בקלות רבה מדי. צריך היה להתרגל גם לגעגוע אין סופי, לזוג הורים אחד שנפרד ממנו בחטף והוא בן חמש שנים. זוג הורים ששלח אותו עם מכתב ותקווה. מכתב שמבקש לטפל ולדאוג לילד למרות היותו מפונק ותקווה לשוב ולראותו ביום מן הימים.

נדמה כי מתוך מנוסה שארכה שנה ויותר, יצא וולדו הקטן עם הידיעה כי לבכות זו פריבילגיה שאינה שמורה לילדים כמוהו – יתומים יהודים פליטי שואה. מתוך המנוסה הזו יצא עם תמונות הוריו הולכות ומטשטשות בזיכרונו, ועם הציפייה שהנה הנה תיפתח הדלת והם ייכנסו לחבק אותו וגם ירשו לו סוף סוף לבכות כאוות נפשו.

תהליך עיצוב הזהות הארצישראלית של זאב החל בבית היתומים של עליית הנוער בשוויץ, וכלל שיעורי עברית וידיעת הארץ. בעברית שרכש הוא יפליא לספר סיפורים ומאוחר יותר לכתוב ספרים. את אהבת הארץ הוא ייקח אל כל שעל אדמה שיעבוד, כל שביל שיכבשו רגליו, כל נוף שישזפו עיניו.

מבית היתומים בשוייץ נדד זאב עד שהגיע לארץ-ישראל וכילד חוץ יחד עם בנות דודו, לקבוצת גבע. לכל מקום שהגיע, הביא עמו סקרנות אין קץ ויכולת לחפש ולמצוא. פטריות בחורף, מטבעות בשולי דרכים ובחפירות ארכיאולוגיות במצדה, פרפרים במעופם, ציפורים, פרחים, אבנים וחפצים. כל שמצא נאסף ותועד, לעתים בזיכרון ולעתים בפנקס שמצוי היה תמיד בכיסו, יחד עם בדל עפרון מכוסה ואולר. כל שנאסף הפך לאוספים מרהיבי עין וגם מקור השראה אין סופי למעשה האמנות בהן שלח ידו.

זאב למד לצייר ולרשום. הוא החל לפסל באבן, בעץ ובמתכת. הוא למד לצלם את הטבע בכל יופיו הסוער והעדין. זאב ידע להוציא מהדומם תנועה נצחית ורגש אימהי. ברזל ואבן הפכו לצווארים הנשלחים אל האופק, לאם המגוננת על גוזליה, לאצבעות שזועקות השמימה. עץ אלה בן מאות שנים נקלט בעין העדשה של זאב כזורם בגעשי הרוח, נכפף אל מול שמיים ונאחז בקרקע מלוא עצמת גזעיו.

 

עת השתחרר מהצבא שב לגבע ביתו. נראה ששום בית אחר לא עמד מעולם כאלטרנטיבה לבית הזה. זאב פיתח גאוות יחידה בלתי מתפשרת למקום שקיבל אותו בילדותו, למשפחת מנוסי שאימצה אותו, לשטחי המרעה אליהם הוביל את הצאן ואחר כך למשפחת גלילי, בה מצא את אהבת חייו. גבע הייתה בפיו סוג של מרכז העולם. נוהג היה להשתמש במושגים כמו 'מי גבע' – מיים בעלי טעם ייחודי עם ארומה עדינה של כלור ומלחים, או 'כביש גבע-ירושלים' כדרך מרכזית בנתיבי עולם. בגיל 27 כשכבר היה רועה ונוקד וותיק וכמעט רווק זקן, קשר זאב קשר אהבה עם ורד והיא בכיתה יא'. הקשר הבלתי ניתק הזה מזג אהבת גבר ואישה לאהבת ההליכה בשבילי הארץ. דומה שלא היה שביל או מערה או נחל שלא זכו לביקור השניים. דמותם מהלכים יד ביד בכל פינות הארץ הפכה לחלק בלתי נפרד מנופיה.

מהזוגיות המופתית הזו צמחה ופרחה משפחת קליין. נצר יחיד לעץ שנגדע ועלה באש אי שם בחייו הקודמים של זאב. עמי, עומר, הילי ואיילת היו ילדים שגדלו לאב שלמד אבהות מתוך געגועים יותר מאשר מתוך זיכרון. זאב לא ידע את הרתיעה שקיימת אצל מבוגרים מעול הילדים. הוא היה נכנס אל העולם הזה ברגל קלה מבלי לנסות ולמצוא חן. את ילדיו ואת ילדי גבע בני גילם הוא לקח אל עולמות מופלאים של דמיון דרך סיפורי לפני השינה. כשגדלו עודד אותם לאסוף פרפרים ולצאת למסעות בוואדי ובחרבת-קארה ומשם יחד עם ורד לכל פינה בארץ ובעיקר בעיקר אל מדבר סיני. סיני הילכה קסם על זאב ומשפחתו והם שבו וטיילו בה פעמים אין-ספור. גם עשרות שנים לאחר שחזרה סיני לידיים מצריות סירב זאב לראות בה ארץ נפרדת מישראל שלו. חלפו שנים. עם ילדיו ועם ורד יצא זאב לטייל בכל רחבי העולם. אולם גם כשהגיע אל הפסגות הגבוהות של ההימליה הקפיד לסכם את ההתפעלות מהנוף במשפט 'אין כמו סיני'.

השם – זאב קליין, המקצוע – איכר. כך היה זאב ממלא את פרטיו בכל פעם שנדרש לכך. איכר היה תואר כבוד עבורו. תואר שבשום אופן לא הסכים להחליף בתואר נחות אחר כמו אומן, פסל או סופר רחמנא ליצלן. אמנותו הייתה הקשר לכבשה, לדבורה ולאילן הצומח. גם כשכבר הסכים להוציא את סיפוריו לאור, סירב להקרא 'סופר' והתעקש על תואר 'מחבר' בלבד. כשנשאל מדוע אינו עוסק באמנות כדרך קבע השיב שגידול העץ ועיצובו הם האמנות האמיתית שלו. בציניות האופיינית קרא לספרו הראשון 'נכתב בימי גשם' כדי שלרגע לא יחשוד מישהו שחטא באמנות זולה 'על חשבון עבודה'. בספר השני 'הלוך ושוב אל ילדותי' רוקם זאב את סיפור חייו שלו. את סיפור ילדותו בשואה ניסה להדחיק עד שעמי עלה לכיתה א' ומאז פתח אותו בפני יקיריו ומוקיריו לאט לאט. דומה שאם הוא שומע את דברי מוקיריו העולים היום השמימה הוא מחייך את אחד החיוכים הציניים שלו וטוען בתוקף שהוא 'לא מודה'.

בשבת בבוקר הדלת נפתחה. וולדו קליין שהמתין כל חייו כי תיפתח וממנה ישובו אליו הוריו, עבר דרכה אל המרחבים בהם הם צפו בו כל אותן השנים. מזרע סחוף רוחות שנקלט באדמת גבע ועד היותו לעץ מלבלב ועתיר שורשים.

אורי ברזק


מי שמעוניין לכתוב לחוברת הזכרון לזאב קליין, שישלח לורד למייל

Veredklein46@gmail.com

אפשר גם לתא הדואר של ורד קליין.

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף