שלוש אמירות - אלישע שפירא

שלוש אמירות על חירות, אחריות ושוויון

מאת אלישע שפירא, 25/11/2014

חברה של אנשים בני-חורין, חותרת לאפשר חירות מירבית לרבים. זה לא יקרה במציאות של פערים כלכליים עמוקים

מקובל לדבר על הניגוד לכאורה בין ערך ה"שוויון" לערך ה"חירות". מדפוס מחשבה זה משתמע כאילו הבחירה בשוויון מקפחת בהכרח את החירות, ואילו העדפת החירות מקפחת את השוויון. הכוונה כמובן רק לשוויון הכלכלי ולחירויות המושפעות מהמשאבים הכלכליים העומדים לרשותנו. ודאי שאין אמירה זו מתייחסת לחירויות האחרות, כגון: "חופש הדעה", "חופש הביטוי", "חופש ההתאגדות" וכיוצא באלה. כך, אין הכוונה ל"שוויון הליברלי" המקובל בעולם הדמוקרטי: "השוויון בפני החוק", "השוויון בבחירות" (לכל אחד יש קול אחד) וכו'. סוגי שוויון שספק אם הם מתקיימים באמת בעולמנו הקפיטליסטי. אך האם יש באמת ניגוד הכרחי בין החתירה לשוויון כלכלי לבין מידת החירות הנובעת מזמינותם של משאבים חומריים?

הדבר צריך להבחן בשני מישורים: האחד - על פי ההתפלגות והמיקום היחסי ב"מדרג העושר". השני - על פי רוחב התייחסותנו למושג החירות. לאיזו חירות אנחנו מתכוונים, לחירותי שלי בלבד, או לחירותם של הרבים. היות ומטבעו של מדרג העושר בחברת השוק, שהוא בנוי כפירמידה שבסיסה רחב וקודקודה צר, הרי שככל שיגבר השוויון תגדל חירותם של רבים ותיגרע "חירותם היתרה" של המעטים. כך גם להפך - ככל שיגדל אי-השוויון תגדל חירותם של המעטים ותפחת חירותם של הרבים. יוצא אפוא, כי דווקא השוויון מרבה את חירותם (הכלכלית) של הרבים. כל כך פשוט. הרי כל ילד מבין זאת. אם כך, היכן טועים אלה הסבורים שהשוויון מצמצם את החירות? הם כנראה אינם טועים. הם פשוט אינם מתכוונים לחירות כערך חברתי כללי. הם מתכוונים לחירותם שלהם, של אלה הנמצאים בראש הפירמידה הכלכלית, או מי שמאמינים ביכולם להתמקם שם. לזה קוראים "אגואיזם". הם לא מדברים על "ערך החירות", הם מדברים על "אני לעצמי ערך עליון".

חופש, אחריות וחירות

עם ישראל יצא ממצרים, מבית עבדים והיה לעם של עבדים משוחררים, חופשיים ללכת לאן שתישאם הרוח. רק במעמד הר סיני, כאשר קיבלו אבותינו על עצמם את "תורת משה", על ציווייה והלכותיה, היינו לעם של בני חורין. אדם חופשי הוא בן חורין כאשר הוא בוחר את דרכו וכאשר הוא שם לעצמו סייגים על פי ערכיו. נכון לומר כי חירות היא הצירוף של חופש עם אחריות. כאשר אנו מדברים על אחריות יש לשים לב לקשר המובנה בין ה"אחריות" ל"אחר". המילה "אחריות" נגזרת משורש "אחר". הדיבור הרווח במקומותינו: "כל אחד אחראי לעצמו (בלבד!)", אינו מתיישב עם הניתוח שהבאתי כאן. הניתוח האומר כי האחריות שלי אמורה לכלול את זולתי. כך בן-חורין הוא מי שלוקח בחשבון גם את האחרים. מי שגבולות החופש שלו הם גבולות החופש של זולתו. חברה של אנשים בני-חורין היא חברה החותרת לאפשר חירות מירבית לרבים. זה לא קורה ולא יכול לקרות במציאות של פערים כלכליים עמוקים.

ניקח לדוגמה את החירות לרכוש דעת, הזכות להשכלה. לכאורה כל אדם בישראל חופשי להבטיח השכלה ראויה לעצמו ולילדיו. בפועל, אנו לומדים מהמחקרים הרבים שנעשו, כי סיכויו של תלמיד להצליח בלימודים ולסיים את האוניברסיטה, תלויים יותר מכל במצב הסוציו-אקונומי של הוריו. היות ובעולמנו ובישראל במיוחד, קיים קשר אמיץ בין ההשכלה שאדם רכש לגובה הכנסתו בעתיד, הרי שזה "מעגל קסמים" שקשה לחרוג ממנו. כל אחד מאיתנו מכיר אמנם יוצאים מהכלל, שחרגו ממעגל הקסמים, אך הם לא שינו את הכלל. על פי אותם המחקרים, פערי ההשכלה בישראל אינם הולכים ומצטמצמים מדור לדור. ההיפך הוא הנכון, פערי ההשכלה מתרחבים אצלנו מדור לדור. כך גם הפערים הכלכליים בישראל הולכים ומעמיקים בעשורים האחרונים, ככל שמשתלטת השקפת העולם הרואה בהפרטה את דגלה ומטרת העל שלה. האם לחירות הזו התכוונו?

חירות שוויון ואחווה

מרטין בובר תיאר פעם באופן ציורי את שלושת הדגלים שהניפה המהפכה הצרפתית ואת מה שעלה בגורלם: "שלושה יצאו לדרך ביחד, החירות, השוויון והאחווה. אך למרבה הצער נפרדו דרכיהם: החירות הלכה למערב (כך האמינו רבים), השוויון הלך למזרח (גם בזה האמינו באותם ימים), ואילו האחווה הלכה לאיבוד". הוסיף בובר ואמר: "וכל עוד לא יחזרו וימצאו את האחווה, לא יוכלו החירות והשוויון לחזור וללכת ביחד".

מתוך הזמן הירוק

הביאה לדף זיוה אוחיון רכט

מופיע בעלון:
תגובות לדף