דברים לזכרו של שלמה בן יעקב

דברים לזכרו של שלמה בן יעקב ז"ל

 

אבא שלימה סדקו סבוש

לפני שמונים שנה ועשרה ימים בדיוק הגיח לאוויר העולם פג קטן במשקל קילו וחצי.אז בתקופה ההיא לא היה בטוח שישרוד .סבתא לאה תמיד סיפרה לנו איך הביאה אותו הביתה מבית החולים בקופסת נעליים.

ואכן שרד הפג וגדל להיות גבר גדול ויפה תואר לכל הדעות.

שנות הילדות של אבא עוברות עליו בשכונת בורוכוב בגבעתיים, ילד תוסס ושובב מאוד עם המון חברים.

סיפור: אירוע משפחתי, כל המשפחה מתכוננת ומתייפייפת לקראת האירוע , מקלחות בגדים יפים חולצות לבנות כנהוג באירועים חגיגיים, שיער סרוק ונעליים מצוחצחות.

בבניין הצמוד נערכים שיפוצים, וסבתא שלנו שמכירה טוב טוב את התכשיט שלה מחזיקה אותו ביד ולא עוזבת לרגע. יוצאים מהבית צריך לנעול את הדלת, בשנייה של סיבוב המפתח, והסחת דעת נעזבה האחיזה לרגע קט , ושלימלה כבר בתוך חבית הזפת עד מעל למותניים.

יחד עם יקי אחיו הקטן והיחיד, בבת עינו, הם גדלים בבית חם ואוהב.

בגיל 17 מגיע אבא לכאן לגבע עם גרעין הנחל של תנועת הנוער העובד לשנת הכשרה, פה פוגש את אמא ומאז ועד שלשום 63 שנים לא נפרדות דרכיהם.

אבא  אהב אנשים ואנשים אהבו אותו, ראה את כולם כשווים ללא קשר למעמדם או מוצאם

היה ישר כסרגל,בעל, אבא וסבא חם עוטף ודואג. היה רחב לב ורחב כתפיים, מצחיק מאוד, היה אפשר לדבר אתו על הכול. בדרך של דוגמא אישית הנחיל לנו ערכים רבים. משפחה הייתה ערך עליון, היה רגיש אלינו מאוד, קרא אותנו מרחוק ידע תמיד לתת את הכתף הגדולה שלו ואת החיבוק החם מבלי שהיינו צריכות לדבר.

סיפור: כל אחת בתורה חוזרת הביתה עם עיניים אדומות כי יש בעיות עם החבר הנוכחי. בכל פעם  נשלף מהארנק כרטיס טיסה לחו"ל פעם לאירופה פעם לארה"ב כשהמטרה בלי לדבר היא להרחיק אותנו כמה שיותר העיקר שלא נחזור להיות עם הברנש שגרם לדמעות שלנו, אגב הדמעות שלנו תמיד עבדו עליו.

ניתנה לנו הזכות להיפרד מאבא, זכות שלא כולם מקבלים, להיות קרובות אליו בכל תקופת המחלה. אבא שמר תמיד על אופטימיות שמחה ועל חוש ההומור המיוחד שלו.

לקראת הסוף אמר לנו אבא שהוא לא מפחד שהיו לו שמונים שנה נפלאות ושיש לו משפחה נהדרת, הוא רק ביקש שנדאג לאימא ואחרי שהבטחנו לו שיהיה בסדר הוא עזב אותנו רגוע ושליו. אבא השארת משפחה חמה ומלוכדת תנוח בשקט ובשלווה אוהבות אותך המון.

עידית ורד ויעל

 

בעת הבאתו למנוחת עולמים

אני מבקש לומר דברים אחדים בשבחו של חברי שלמה בן יעקב,איש מאיר פנים, שנלקח ממשפחתו ומאתנו.כברת אדמה חומה ובה שני שערים ושלמה אחד,כך הכרתי את שלמה במגרש הכדורגל המקומי, והוא, שלמה, איש איתן שהיה במחצית שנות  העשרים לחייו.

שלמה היה המנג'ר של "הפועל" גבע, כשהמילה מנג'ר עוד לא הגיעה ארצה, הוא היה בו זמנית מעין מנהל, מאמן, אחראי ציוד, נהג לעת מצוא. שלמה היה גם הפסיכולוג מטעם עצמו, זה המעודד את הקבוצה, בקיצור: הוא היה האחראי הבלעדי מא' ועד ת' לכך שהקבוצה תלך מחייל אל חייל בשדות הכדורגל הנצחיים. האיש הזה,שתיקן בעבודתו כלים במוסך, יצר בשעות הפנאי שלו משהו חדש: קבוצת ספורט. הוא הקובע את סדריה ואת התנהגות חבריה ואף הקפיד על התנהגותו שלו.וקרה פעם שהפסדנו במשחק חוץ מסוים לאיזו מעצמת כדורגל ששמה "הפועל" פרדסיה, ואח"כ, בדרך חזרה, התפתחו בינינו וויכוחים לא נעימים,ואף הוטחו האשמות כבדות, עד ששלמה אמר בקול הגדול שהעניק לו הטבע בנדיבותו ופסק "אני אחראי!" ושב השקט במשאית שהחזירה אותנו לגבע.

לעולם אזכור,ובחיבה גדולה, את הרגע בו שלמה שילב אותי  לראשונה, במשחק חשוב של קבוצת הבוגרים, כשהייתי נער שעוד לא מלאו לו חמש עשרה שנים. שלמה טפח אז על כתפי ואמר: "אתה עולה למשחק". התרוצצתי במשחק זה כמו שד, בשבילי ובשביל שלמה גם יחד.

אני לא יודע אם שלמה התכוון לחנך את השחקנים שלו, אבל שלמה,חניך ובוגר קן "הנוער העובד" בשכונת בורכוב הפועלית בגבעתיים, ותלמיד ובוגר ביה"ס  המקצועי "מכס פיין" המהולל, זרם בשטף ובטבעיות דרך המשחק הפופולרי הזה: תמיד היינו צריכים להתלבש כדבריו "כמו שחקן אמיתי, ותכניס את החולצה למכנסיים" ושלמה הרי הקפיד בלבושו והיה מסורק תמידית כמו לחגיגת בר המצווה שלו, והוא לא הסכים לשום רישול. ובנושא אחר: שלמה גער פעם בשחקן שלנו, שהיה סוליסט לדעתו במילים: "מה אתה עושה לי פה דריבל? כאן משחקים יחד! תמסור או ש..." והרמז העבה "או ש" הובן לגמרי. האימונים עם שלמה החלו בזמן והסתיימו בזמן, ולנסיעות הרבות למשחקי החוץ עלו למכונית בהשגחת שלמה ולפי טבלת צדק: שחקנים, מקורבים לקבוצה, ילדים שסימנו את המגרש בסיד, ויש ששלמה העלה גם ילדים בלי ייחוס אבות, אלו שעמדו וחיכו והתפללו שיהיה מקום פנוי בספסלי האוטו שלנו גדול ואפור, ושלמה אמר למי מהם:"עלה למעלה" . גם אחרי למעלה מחמישים שנים זכר ילד אחד, שבינתיים בגר במקצת, זכר זאת לטובה.

לכאורה הכל זה היה רק משחק כדורגל - ולא כך, ממש לא כך. כשנכשלים במשחק – שלמה לקח אחריות וגם קיים תחקיר זוטא מה קרה שהפסדנו, וכשמצליחים ומנצחים–הרי רבים התנדבו לספר עלילות גבורה, זמן שנקבע לאימון ולמשחק היה זמן שקוים, ולבוש היה לבוש ,ואנטי חפיף כעקרון חיים, ואנושיות ומגע אישי, ולכידות חברתית כמפתח להצלחה, הכל על פי שלמה.

אהבנו את האיש ואף אמרנו לו זאת בחייו. יהי זכרו ברוך.                                      

דוד שטנר

מופיע בעלון:
תגובות לדף