זכרון לקראת חג העליה - דנדי

זיכרון לקראת חג העלייה

לאט-לאט אני נעשה בין הוותיקים.

בפרלמנט  של הבוקר נשאלות שאלות שקשורות בתולדות גבע. אנשים מזכירים מאורעות שונים, מתעניינים מה אני זוכר לגבי חברי גבע שהשאירו את חותמם בגבע. לא פעם העובדות רחוקות מהתדמית שנשארה.

ואפילו סיפורים שמאחורי הסיפורים שרק מי שזכה לשמוע את הסיפור ממי שחווה אותו בעצמו יכול לספר.

הייתה בעיה נוספת בימים ההם, מִידְרו את הילדים " מדברים עצובים" כמו מקרי מוות ואין מה לדבר על מקרה התאבדות.

אביא דוגמא אחת – בי"ח סיון תרץ (מאי 1930) התאבדה פנינה זרחי.

פנינה הגיעה לגבע עם הראשונים וכבר הייתה מטופלת בשני ילדים, אברהם ונעמי. בגבע נולדה בתה אֵטָה (מחזור א') בעלה יעקב זרחי שהיה אומן עזב את הקיבוץ לתל-אביב. בתנאים שהיו אז היה קשה לילדים ובעיקר להורים. פנינה לא עמדה בקשיים. לילה אחד נכנסה למה שנקרא אז מרפאה שהייתה צמודה לחדר-האוכל, והתאבדה שם. מי שמעביר לנגד עיניו את התנאים שהיו אז: שיכון באוהלים, שירותים בלי מים זורמים.

לא כולם עמדו בלחצים ופנינה ללא עזרת בעלה הייתה אחת מהן.

מספורי דנדי – במסגרת חוג לכתיבה יוצרת

בילדותי

בילדותי בבית הילדים לאחר השכבת ההורים, ולמרות שהתכסיתי בשמיכה מעל לראשי נחשפתי לקולות ששום שמיכה לא יכלה למנוע אותם מלחדור אלי ולגרום לי לפחדים שהתביישתי בהם. אבל בעיקר שאחרים לא ידעו שאני מפחד.

בית-הילדים שלי  היה הבית האחרון ליד הגדר, וברגע שנעשה שקט אפשר היה לשמוע בברור איך מתקרבות יללות התנים לעבר הגדר שהקיפה את הקבוצה. הייתי משוכנע שאת הגדר הם לא יוכלו לעבור. זאת הייתה מקהלה של עשרות תנים בצלילים שונים ובעצמה שונה.


הייתי שב ומהדק את השמיכה ומנסה להירדם.

בבוקר עם אור ראשון כבר שמעתי קולות אחרים לגמרי. בעיקר ציפצוף הציפורים ומעל כולם הבולבול. את שני הקולות האלה שחוזרים ושבים אלי מילדותי כמעט שאינני שומע היום.

המסע הראשון – חנוכה 1950

זה היה המסע הראשון שלי. הייתי בן חמש-עשרה. זו הייתה תקופה בראשיתית, הכל עוד היה בחתוליו: הדרכים, הכבישים ואפילו המחשבות ואולי בעיקר המחשבות.

אפשר היה להוליך אותנו לכל מקום ולכל מטרה. אפילו להקריב את החיים נראה טבעי לגמרי.


המטרה או היעד היה מצדה. בשבילי זה היה חלום שעומד להתגשם. משאית המק-דיזל הורידה אותנו בראס זוערה (ראש זוהר היום) ומרגע זה היינו תלויים בסייר שהלך בראש ובמים שאולי נמצא בגבים.

הייתי עדין ילד ורק במהלך המסע הבנתי את ההבדל שבין הבוגרים במסע לביננו. הקושי היה רב והיו כאלו שהיו קרובים להתמוטטות. אך כמו שאמרתי לא היה אל מי לפנות ועל מי לסמוך. רק על עצמנו. אני כילד הסתכלתי על האירועים כצופה מהצד.

היינו חבורה בני כתה אחת וקבלנו על עצמנו את נשיאת החבל הדרוש לטיפוס על מצדה. הייתי לאחר מכן כמה פעמים במצדה וכמובן לאחר שהפכה לאתר תיירות פופולארי, אבל לעולם אזכור את המסע ההוא שהתחיל בראש זוהר ונגמר במערת סדום.

היינו ראשונים להגיע למערה. השעה הייתה 12:00 בלילה לאחר צעדה שהתחילה ב-11:00 בבוקר כשמים היו לנו בקושי. היו ילדים שרצו עד ים-המלח ורק זעקות החברים מנעו מהם לטעום את המים.

עלינו על המק-דיזל ב-3 בבוקר והיטלטלנו בנסיעה איטית כ-8 שעות דרך מעלה העקרבים באר-שבע. לפנות ערב הגענו הביתה.

בקצה השדה

הנער עמד בקצה השדה. ניגב את הזיעה ממצחו, העיף מבט על השדה החרוש שמאחוריו וחייך חיוך רחב. "הצלחתי" חשב לעצמו.

אתמול יום שישי בערב שמע את הפלחים המבוגרים מתכננים את החריש של המשולש. הפלח המבוגר אמר:"זה יקח לפחות 8 שעות ובתנאי שיתנו לי את זוג הפרדות בובה וזחלה. כולם הנידו ראשם בהסכמה.

בשבת ב-4 לפנות בוקר בלי לומר מילה לאיש, קם הנער, רתם את הפרדות ויצא לעבודה. במיומנות בלתי רגילה זרז את הפרדות, הזיעה ניגרה מגבם וגם הוא מנגב את מצחו, מעיף מבט לחלקה שעדיין לא נחרשה ומקשיב למנגינה של סכין המחרשה שפולח את האדמה, תלם ועוד תלם. דבר לא יעצור אותו. . .

לאחר 6 שעות עצר את הפרדות, עמד בקצה השה גאה ומאושר.

**************

החריש הראשון

 

התות הגדול

 

הוא עוד עומד באותו מקום, לא ילך?

משהו נטע אותו שם לפני 75 שנה וכשאני הגעתי אליו פעם ראשונה כבר אפשר היה לטפס עליו. עד שגמרתי את גן-הילדים כבר היה בגובה שרק אמיצים בין הילדים העזו לטפס לצמרת, ומשם לצחוק על כל הפחדנים שלא העזו או לא יכלו לטפס כל כך גבוה. חכינו לעונת הפרי, אז הייתה חגיגה, התות נתן פירות לבנים ומתוקים.

מי שגדל היום לתוך השפע לא יבין ילדים שמוכנים לעשות הכל ואפילו לטפס לגבהים שבין ענפי העץ רק כדי לזכות במעט פרי מתוק.

עברתי שם לא מזמן, הוא עוד עומד שם, כשהתקרבתי גיליתי שקע עמוק בגזע, עמוק כל-כך שאפשר לראות את הגלבוע מהצד השני.

שום דבר כבר לא דומה לנוף שזכור לי מילדותי, ומשהו התכווץ לי בבטן.

הלכתי משם, כשהגעתי לראי התבוננתי וחשבתי לעצמי, גם אני השתניתי

דנדי

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף