קיבלנו במייל

קבלנו במייל

למרות אורך המכתב ובגלל קוצר הדף (באין לנו הפעם כתבות נוספות תוצרת מקומית) אנחנו מפרסמים את המכתב של איינשטין מקווים שכמונו גם אתם חושבים שהוא ראוי להתפרסם בעלוננו הצנוע.   המערכת

http://www.irrelevant.org.il/2013/10/21/4227

מכתב עלום שנמצא בגניזה בצריפו של דוד בן גוריון בשדה בוקר

ואשר הותר לפרסום כמעט אחרי 70 שנה - כנדרש בחוק.

9 דצמבר 1952

פרינסטון, ניו ג'רסי

לכבוד

מר דוד בן גוריון – ראש ממשלת ישראל

שדרות קק"ל 17 (מאחורי הקיוסק)

תל אביב

שלום לך דויד,קיבלתי אתמול ממר אבא אבן, את מכתבך בו הצעת לי לכהן כנשיא מדינת ישראל, אשר קמה וגו' וכיו כבית הלאומי של העם היהודי אחרי אלפיים שנות וכו ' צ"ב.

תודה לך שחשבת עלי, שהרי בניגוד לכל מיני בעיות מדעיות מתחום הפיזיקה בהן אני עסוק מעל לראש, ברור לי לגמרי שבניסיונותיך לארגן מדינה ליהודים אתה ניצב בפני כאוס בלתי ניתן לתיאור, בפני כוחות שאינם ניתנים לריסון ובפני באלאגן שלעולם לא ניתן יהיה לארגנו באופן סדור ושיטתי כמו שאנו, המדענים מבקשים לסדר את העולם.

אמנם שלחתי בידי שלוחך מכתב רשמי ומנומס "הראוי לתיקי המדינה", אולם נראה לי
שהמחווה האישית שלך מחייבת אותי לכתוב מכתב נוסף, אישי יותר.

מכתבך ובקשתך העלו בזיכרוני מקרה נשכח מעברי הרחוק, עליו לא סיפרתי מעולם לאיש.
המצב המיוחד בו אנו נמצאים (אחרי אלפיים וכו' וגו' וכיוצ"ב) קורא לי להעלות על הכתב סיפור זה, בתקווה שהוא יישאר בינך וביני, לפחות עד ששנינו ניפגש שנית, אחרי מאה ועשרים אצל הריבונו-של- עוילם, יתברך.

 

וכך היה סיפור המעשה:

בילדותי הרחוקה, הייתי שובב לא קטן. יום אחד הגיע למינכן בה התגוררנו, קרקס צועני ידוע ומפורסם שבנה את אוהלו בכיכר הַתֵּיאַטֵינְרְקִירְכֶה, שבמרכז העיר.
מיד כשראיתי את המודעות המודבקות בראש חוצות, באתי אל אמי, הגברת פאולינה, השם
יזכרנה לטוב, וביקשתי שתיקח אותי לראות את הליצנים, האקרובטים ויורקי-האש.

בשעת ארוחת הצהרים, שאלה אימא פאולינה את אבא הרמן בנמיכות רוח, "הר איינשטיין, האם אפשר לשלוח את אלברט הקטן לראות את האריות והנמרים בקרקס שהגיע לכיכר תֵּיאַטֵינְרְקִירְכֶה?"

אבא נשף את עשן המקטרת מפיו. לפני שלקח לו במזלג פיסת זאכרטורט, שלף טאלר שלם
מכיסו והושיטו לעברה במחווה מיוחדת של רצון טוב.

המשרתת מריה הספיקה בקושי רב לרכוש כרטיסים להצגה האחרונה שהתקיימה באוהל הקרקס שקישט את כיכר הכנסייה הגדולה של מינכן.

אותו ערב היה ערב של חלום. האקרובטים רחפו על הטרפזים, הליצנים התגלגלו בחול, הגמדים התיזו מים על הקהל היושב סמוך לזירה, האריות שאגו בכלוביהם, הנמרים יללו וזינקו מבעד לטבעות האש ונערת הגומי משכה את רגליה מאחורי גבה והציבה אותן על ראשה.

שבתי הביתה מרחף וידי אחוזה בידה של מריה כדי שלא אמריא. עיני נצצו ונשמתי בערה ."ממה אתה אדום כל כך?" קרבה מריה את ידה היבשה אל מצחי, "אולי יש לך חום?"

באותה שעה גמלה החלטה בלבי.

לפני עלות השחר, ארזתי בסל ישן ספר תפילה קטן ובקבוק של מים, טיפסתי על אדן החלון ודרך ענפי הבוקיצה שהגיעו לחלון חדרי, השתלשלתי לי לרחוב.

בצעדים קטנים רצתי אל כיכר הכנסייה. אולם, אבוי, הספקתי רק לראות את שיירת הקרקס פונה אל הדרך הראשית ומשתרכת לאיטה, בעגלותיה ובכלובי האריות והנמרים המכוסים ביריעות אברזין מצויירות, לעבר הגשר העובר מעל הנהר איסר.

לא היססתי לרגע. קפצתי על העגלה האחרונה, כיסיתי את עצמי ביריעת האברזין והלכתי לישון.

כאשר נקש השעון שמונה בבוקר ישבו הורי ליד שולחן ארוחת הבוקר. אבי הביט באמי ובכיסאי הריק ונקש במקטרתו הריקה שלוש פעמים על השולחן.

אימא פאולינה צלצלה בפעמון הכסף הקטן. המשרתת מריה הזדרזה להיכנס מהמטבח
ובידיה טס כסף מבריק ועליו קומקום קפה שריחו נודף. אימא הנידה את ראשה לעבר כיסאי הריק. מריה הניחה את הטס ליד ידה הימנית של אימא, מיהרה במדרגות אל חדרי וגילתה את העדרי. עיניה דומעות, ירדה בריצה במדרגות, וספקה את ידיה אל ליבה.

אבא קיפל את עיתונו, הניחו על השולחן ופנה לחדר הספרייה. אימא מיהרה להתעטף באדרת הצמר האפורה שלה ורצה "שנל, שנל" אל טאנטע בריגיטה, אחותה הצעירה, שגרה מעבר לרחוב.

אבא לא אהב את טאנטע בריגיטה אדומת השיער. "את מספר בעליה צריך למנות על אצבעות שתי הידיים," אמר בקול יבש והשתעל מעט. אולי היה לה מספר בעלים רב מהמותר אבל הטאנטע הייתה ידועה במשפחתנו כמי שפותרת כל בעיה.

טאנטע בריגיטה הושיטה לאימא ממחטת תחרה עדינה כדי שתנגב את עיניה, מחאה כף אל כף, לקחה את חריטה, נעצה סיכת פנינה ארוכה בכובעה , הטילה על כתפיה את מעיל האופרה עם צווארון הברייטשוונץ השחור ומיהרה" שנל, שנל" לעבר הרובע היהודי "אויפן אלטן מארק".

היא מיהרה אל החדר של המלמד מנחם-מנדל שצ'יריק, אשר נקרא כך על שום דמיונן של
רגליו הנתונות תדיר בערדליים הגדולים ממידותיו, לשני כפיסי עץ דקים.

"אונזרע אלברט נעלם "אמרה טאנטע בריגיטה בגרמנית מעוכה משהו שנשמעה כמו יהודית
של ה"אוסט-יודן ."הנה לך חצי זהוב ועוד שש קופיקות של נחושת. לך לחפש. "טאנטע
בריגיטה קרבה את צווארון הפרווה השחור אל אפה. ריח הבצל, הבורשט, הזיעה והכרוב החמוץ היה קשה מנשוא.

המלמד מנחם-מנדל שצ'יריק, סילק מיד את תלמידיו זבי החוטם מעל פניו, הניח את חצי הזהוב בידיה של שפיינה-גיטל רעייתו מלאת הגוף שתחי, דחף את הקופיקות לכיס הקפוטה ומיהר לרתום את סוסו הזקן לעגלת העץ המסמורטטת שלו. הוא טיפס על מושב הרכב , הרים את מקל החזרן בידו האחת ושלח יריקה אל רגליו האחוריות של סוסו הקשיש. הסוס הבין עניין והחל מושך את העגלה ברחובות העיר כפי שהיה עושה בימים של שוק, כשהכרוב המעוך היה מתגלגל על אבני המרצפת.

מנחם-מנדל שצ'יריק נעץ מבטים בעוברים ושבים ותר בעניו שמא יגלה ילד יהודי קטן, הבן של הר איינשטיין ומאדאם איינשטנובה מהבית הלבן שבפינת לודוויג שטראסה ומקסמיליאן שטראסה.

עולם כמנהגו נהג אך הילד איננו. כאשר הבין מנחם-מנדל שצ'יריק שהילד אינו בעיר, מיהר אל עבר הנהר איסר לשמוע שמא נמצאה גופת ילד טבוע בין כל גופות השיכורים שכרסיהן תפחו לאיטן מתחת לגשר וילהלם הישן.

קבצני הרחוב, שריחם ריח בירה ונקניקיות, צחקו על האלטע זאכען המבקש לו ילד יהודי קטן, זרקו לעברו אבנים ופסולת וצעקו: "לך אל הצוענים, ז'יד ארור, אולי יימצא בידיהם."

בייאושו הרב עלה מנחם מנדל שצ'יריק על דרך המלך, חצה את הנהר והחל לצאת מהעיר.

הערב ירד ושמש קרה של סתיו החלה משחירה את צמרות עצי היער. במרחק ראה מנחם מנדל שיירת קרקס נעה לאיטה.

סוחר סמרטוטים יהודי לא נכנס אל היער לבד. "אולי יחשבו הליסטים ביער כי אנחנו חלק מן הקרקס הזה ולא יתאנו לנו". אמר הזקן לסוסו הצולע, נשא תפילה קצרה לריבונו של עוילם ומיהר להצטרף לשיירה במרחק ראוי מהעגלות, שמהן נשמעו שאגות של אריות ויללות נמרים.

באותו הלילה חנה הקרקס בעיירה צירקוסברוך בואכה גרשטנפלדנברוק. עד מהרה עמד
אוהל הקרקס על מכונו ואנשי העיירה החלו מתכנסים לתוכו.

ליטפתי את זנבות הסוסים המבריקים שנוצות צבעוניות הודבקו לראשיהם. הצצתי אל
הלוליינים המתאמנים על נדנדות הטרפז הגבוהות. עברתי ליד כלובי הנמרים שהסתובבו חסרי מנוחה הלוך ושוב. כאשר חשתי רעב, הושיטו לי הגמדים מפתם ונשפו לעברי את קצף הבירה שגלש מהכוסות שהונפו מעל ראשיהם הגדולים. אבל יותר מהכול משכה את לבי נערת הגומי בבגדה המבריק, בגלימתה הנוצצת וברגליה החשופות. התקרבתי אליה כשלשוני מרטיבה את שפתי היבשות.

לפתע חשתי סטירה המכה בעוצמה בעורפי, כוכבים ריצדו לפני עיני ושתי אצבעות גרומות כמעט תלשו את אוזני ממקומה.

"הר אלברט איינשטיין, ביטע "?שמעתי לחש ביהודית של אוסט-יודן. הסבתי את פני רק כדי לראות את זקנו של המלמד מנחם מנדל שצ'יריק מתנדנד מעל ראשי כשידו נוחתת על פני בסטירה מצלצלת נוספת ."די ביסט די יונגע הר איינשטיין?" חזר המלמד חיים מנדל שצ'יריק והשכיב אותי על ברכיו. במוט החזרן שבידו הטיח בישבני מכות
נאמנות.

"ווארט א-מינוט מיין צאצקע! מיר געיען שויין פון דו, הר יונגע איינשטיין" שמעתי אותו לוחש, "ציריק א-היים, צי מוטר אונד פאפי. א-ייד דארף נישט זיין אין
א-צירקוס, אונד די האסט נאך צייט פאר מיידאלאך..."

חכה רגע, נערי. הולכים הביתה לאימא ואבא. אין ליהודי מה לעשות בקרקס. יש עוד מספיק זמן עד שאתה תתעסק עם נערות.... הוסיף חיים מנדל והטיל את שק הקש של הסוס על ראשי. עולמי חשך.

אותו לילה חזרתי לביתי עייף, רעב וכואב.

" מריה, שנל! שנל! וואשן! זרקי את הילד לאמבטיה!" הצמידה אימא פאולינה את
ממחטת התחרה שלה לאפה, "הוא מריח, אינשולדינג מיר, כמו ערימת דרעק אין די אלטע
מארק... ולאכול - רק מחר בבוקר! לא לפני! "

נו, מריה, שליבה לא נתנה למנוע פת מפיו של תינוק, הביאה לי בסינרה את לחם הקודש שקיבלה בסקרמנט ביום ראשון ושאותו שמרה לה לכוס תה אחרונה שלפני השינה.

ידידי היקר, אימא פאולינה ואבא הרמן הלכו לעולמם בשיבה טובה. מלמד מנחם-מנדל
שצ'יריק, שרגליו כפיסי העץ, הלך לתנורים יחד עם שפיינה-גיטל וכל הילדים. מריה כנראה מדליקה עדיין נרות בְּפְרָאוּאֶנְקִירְכֶה, ואתה מבקש ממני להיות נשיא מדינת ישראל???

דויד, מעולם לא שכחתי את אותה סטירה בעורף ואזני עדיין אדומה ומצלצלת מצביטתו של המלמד. איני הולך לקרקס גם אם יובטח לי גם זהבו של השטן וגם נקטר ואמברוזיה מארוחתו של זאוס.
עכשיו אני שמח לשמוע שירושלים, עירנו הנצחית, זו שחוברה לה יחדיו אחרי אלפיים שנות, וכו' וכד' וכיוצ"ב, הפכה לקרקס. אין ספק שתמצא שם מישהו מבין הליצנים, הגמדים ונערות הגומי שישמחו להופיע באור הזרקורים ולהציג את מומיהם לראווה.
אחרי הכול, כך זה בקרקס.

בהזדמנות זו אני מבקש למסור לגברת פולה דרישת שלום חמה."זופ מיט לוקשען" כמו שאכלתי אצלה, לא אכלתי מאז רקחה שפיינה-גיטל שצ'יריק נזיד של חורף מקצה זנב שור ומקליפות תפוחי אדמה. מרק, שריחו היה ממלא את כל חדר המלמד, טעמו היה "צפיחית בדבש" ורק בגללו היה כדאי ללכת לחדר של מנחם-מנדל שצ'יריק באלטע מארק, השם יקום דמו.

בברכה,

אלברט איינשטיין

הביא לדף: יאיר נשר

מופיע בעלון:
תגובות לדף