מילה טובה - אורי ברזק

מילה טובה

מצרף מאמר שפרסמה פניה עוז זלצברגר בתחילת החודש. אבקש להקדיש אותו לכבוד

 דליה זבולון עם צאתה מהעבודה בבית הספר לאחר 40 שנות חינוך.

אני זכיתי לפגוש את דליה בתור מנהלת הספרייה של בית הספר. הספרייה הייתה ממוקמת אי שם בקומה העליונה של 'בניין המדעים' הישן. כדי להגיע אליו היו התלמידים צריכים להעפיל בעליות התלולות של בית הספר ולטפס מדרגות רבות. אבל, ניכר היה שרבים רבים מהם עשו זאת (ממש כמוני - מורה חדש וחסר נסיון) כדי לפגוש בדליה, לקבל ממנה המלצה על ספר חדש או ישן, לקבל עצה במחקר על כל תחום שבעולם ולספוג את אווירת האנושיות והחמלה שהשרתה על החלל הזה, על מדפיו העמוסים בספרים ועל שולחנות העיון ומסכי המחשב שבו. לא היה תלמיד שדליה לא הכירה בשם. פעמים רבות הכירה גם את הוריו שהיו תלמידיה.

המאמר של פניה עוז מסכם תקופה קשה בתולדות העם היושב בציון. פניה עוז מפנה את עיקר הקשב ליכולת שלנו לקרוא ולהבין, להתמודד עם דעה שונה ולהגיב במילים הנכונות והמדויקות.

נראה לי שיש קשר ברור בין החינוך לאנושיות ולאהבת הספר, עליהם שקדה דליה זבולון ב-40 השנים האחרונות, ובין המאמר של פניה עוז.

הרשו לי לאחל לדליה מעל במה מכובדת זו, בשם כל מכריה ומוקיריה: המשיכי ליהנות מפרי עמלך עוד שנים רבות וטובות כי עמל זה שווה את משקלו בזהב.

תודה לך מקרב לב, 

אורי ברזק

***********************

פניה עוז-זלצברגר  - 09.08.2014

ועדת החקירה שתקום אחרי המלחמה הזאת צריכה לחקור את משרד החינוך. אין הכוונה לאלפי המורים ועובדי המשרד שעושים את מלאכתם בנאמנות ובמסירות. כוונתי לשרי חינוך מסוימים שחרתו על דגלנו הקולקטיבי לאומיות כתחליף מוחלט לאנושיות, ויהדות כתחליף מוחלט לדמוקרטיה. כוונתי, בריש גלי, למי שהדיח את מפקח לימודי האזרחות אדר כהן מפני שהעז להציע לתלמידים את האפשרות שיש יותר ממבט אחד על הסכסוך היהודי־ערבי. כוונתי לכל מחנך, וגם מחוץ לתחום שיפוטו הישיר של המשרד הממשלתי הזה לכל הורה, לכל רב ולכל מבוגר אחראי, שראה לנכון לומר לילדי ישראל שאנחנו עם הנצח נקי הכפיים ושהאויב, לרבות ילדיו, הוא עמלק.

ומעל הכל, כוונתי למי שאחראי לכישלון הקולוסאלי של ריבואות ישראלים, לאי יכולתם להבין את הנקרא ולבטא בכתב את דעותיהם בשעת מחלוקת; לדעת קרוא וכתוב במובן העמוק של שתי המלים.

כבר הזהירו אותי שכל דיון על עילגותו של הדור הזה מתפרש כהתנשאות עדתית. אלה שטויות. העילגות חוצה גבולות של עדה ומוצא, של מרכז ופריפריה. באי־הבנת הנקרא לוקים דיקני פקולטות לא פחות מאחרוני המתלהמים. לא בטעויות כתיב עסקינן אלא באובדן יכולת הדיון והשכנוע.

 לא בשגיאות דקדוק עסקינן אלא באובדן היכולת לדייק ולהבין דקויות. העילגות אינה בעיה אסתטית, אלא פצצת זמן בקרביה של הדמוקרטיה. היא מתפוצצת כעת לנגד עינינו בהילוך מהיר. כי מי שלא יודע לעקוב אחר טיעון מורכב, לזהות ניואנסים, להבין אירוניה, להציב טיעון נגד משכנע ולבטא בבהירות את תובנותיו, רגשותיו וזעמו, הוא אזרח מוגבל ומתוסכל. הוא עלול להפוך גם לאזרח אלים.

אני קוראת את הטוקבקים ואת שרשורי הפייסבוק בחרדה ובצער. עשרות אלפי ישראלים מייחסים ליריביהם הפוליטיים, בדרך כלל אנשי שמאל, בגידה במולדת. מייחלים להשתקתם בדרך זו או אחרת. זה מעורר חרדה, אבל הצער נובע מרובד אחר: מן התגובות האלה, שמרביתן קצרות, פסקניות ובלתי מנומקות, עולה גם ייאוש ופחד. הן נמלטות מוויכוח, חרדות מפולמוס, הופכות את בר־הפלוגתא לאויב. סימן שאלה נורא מרחף מעליהן וכמעט איש אינו מדבר עליו: מה גורם לאלפים רבים של "סמולניםלשנוא את מולדתם עד כדי בגידה בה? איך ייתכן ששכנים, מורים, עמיתים לעבודה, חברים לעמוד הפייסבוק, קמים כאיש אחד לתמוך בשונאי ישראל? מתחת לקללות השגורות מסתתרת אימה חשיכה.

והרי היהודים תמיד היטיבו כל כך להתווכח. הבית השני אולי חרב בגלל שנאת חינם, אבל מחכמי התלמוד עד אבות הציונות ידענו איך לתרגם עימות לשיחה. חונכנו להבין טיעונים ולהציב טיעוני נגד. למדנו להקשיב ולמדנו להשיב. בית שמאי לא פילל לחורבנו של בית הלל, החסידים לא שלחו את המתנגדים להישרף בעזה. מנחם בגין, עוד כשהיה גדול האופוזיציונרים שקמו בכנסת ישראל, תקף את יריביו האידיאולוגיים בשנינה מושחזת, במחט ולא בגרזן. אין היום בגינים בכנסת, והשיח האינטרנטי הוא נגזרת גדולה ומבהילה של השיח הפוליטי הממסדי. היהודים, שפעם ניהלו את מועדון הוויכוחים הרהוט, המשוכלל ונטול־האלימות בהיסטוריה, גולשים כעת במולדתם שלהם על המדרון החלקלק בין גידוף לאגרוף.
על זאת, ורק על זאת, עלול הבית להיחרב. לא מנהרות החמאס ימוטטו אותו, אלא מנהרות החירשות והצעקנות שנחפרו כאן היישר מתחת לכיתות בתי הספר שלנו. בספטמבר הקרוב, שעוד נראה כעת רחוק מאוד, צריך יהיה להחזיר את המרחב הציבורי של ישראל לכיתה א'ולהתחיל מחדש.

 הכותבת היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. כתבה עם אביה, עמוס עוז, את הספר "יהודים ומילים"

מופיע בעלון:
תגובות לדף