מאיראן למנהרות - ניר ברעם

מאיראן למנהרות: אנחנו באמת חייבים לחיות ככה?

מאת: ניר ברעם מאת שיחה מקומית27.7.2014

מי שמזהה בכל פינה איום קיומי, מפנה עורף לדיפלומטיה ולועג למאמצי שלום, מתפלא כעת שגם היריב מחפש לעצמו נשק התקפי. המינהרות הן נבואה שהגשימה את עצמה; הזמן הגיע לחפש דרך אחרת

מעציב ומייאש כל-כך לראות אותנו, אזרחים של מדינה בעלת הישגים ופוטנציאל, מורדמים שוב ושוב על ידי מערכת תעמולה צינית שמטרתה האמיתית היא לא לעשות דבר. מה הכוונה ב"לא לעשות דבר"? לא לקדם שום פיתרון, לא להציג שום יוזמה יצירתית או רעיון חדש, להחליש את המתונים, לטשטש הבדלים בינם לבין הקיצונים, לבנות התנחלויות, ותמיד להתמקד בשילוש האסטרטגי הקדוש: הפחדה, הסברה, הדיפה.

לפני כמה שנים, באינתיפאדה השנייה, אוטובוסים ומסעדות התפוצצו כאן בלי הרף. אלפי אנשים מתו בשני הצדדים. תנועת הפת"ח הגיעה להכרה שהאלימות באינתיפאדה השנייה הזיקה למאמץ הפלסטיני. זה היה חשבון נפש נוקב שכמובן לא הגיע לידיעת רוב הישראלים. שנים של שקט בגדה, של מחאה לא אלימה, פעולות ביטחון משותפות ונשיא פלסטיני שאומר ששיתוף הפעולה הצבאי עם הצד הכובש הוא קדוש, ומשלם על זה מחיר עצום בבית – שנים אלה לא הובילו לקראת סיום הכיבוש. להפך, הכיבוש רק הסתעף והתחזק.

מישהו בישראל שם לב? מובן שלא. כי בשנים הללו אבו מאזן והפלסטינים לא עניינו אותנו וכל הקריאות הנואשות שלהם לסיום הכיבוש נראו כשריד עתיק לעניין שהטריד אותנו פעם, מזמן. הרי באותו זמן כולנו עסקנו בכפייתיות בנושא אחד, גורלי הרבה יותר: איראן. מתקפה בקיץ או בסתיו? אולי עם הציפורים באביב? ראיון מסתורי עם מקבל ההחלטות, תרחישי אימה ליום הדין הגרעיני, כמה ימותו בצד הישראלי ממתקפת הנגד? זכרו את הקיץ ההוא שכל יום קמנו בידיעה שהיום תהיה מתקפה באיראן. וכשכבר עסקנו באבו מאזן הציגו לנו אותו כאויב ישראל שרוצה לבזות אותנו באו"ם, שמעז בחוצפתו לבקש הכרה במדינה פלסטינית! איך הוא מעז? שרים קראו לו טרוריסט שבינו לבין החמאס אין הרבה הבדל. שווה להתעכב על הנקודה הזו שוב: שנים הסבירו לנו נתניהו ושריו שהחמאס ואבו מאזן הם שני צדדים של אותו המטבע. כיום, כדי להצדיק את המלחמה, מבהירים עד כמה הם שונים, ושהחמאס הוא השטן בהתגלמותו.

מדוע העזו לשקר לנו באופן כה בוטה? כי בישראל על שקרים מתועבים כאלה לא משלמים מחיר, רק כשמבקרים הרג חסר הבחנה של ילדים פלסטינים – אז משלמים מחיר.

 

מנהרה בעזה. החמאס היה יכול לפוצץ אוטובוסים גם בלעדיהן (Marius )

לפתע איראן נעלמה. האיום הקיומי הגדול שתמיד חייב להבהב בשמי ישראל נמוג למרבה אכזבתו של ראש הממשלה, שהחזיק בו ככל שיכול. ועם איראן הכול נעלם: האיומים, מקבל ההחלטות הפסנתרן, מאמרי הזוועה של ארי שביט, מתקפה בקיץ או בחורף, הרוגים, המחיר, יום הדין. ופתאום הגיע קרי עם דרישה למשא ומתן עם אבו מאזן. רגע מאתגר לממשלה ולתקשורת החנפנית, שאיים לפרוץ את מעגל ההפחדה, הסברה והדיפה.

המשא ומתן התנהל בזמן שישראל בונה בקצב מטורף ומפירה את ההתחייבויות המעטות שהסכימה להן. כמובן, גם זה לא עניין איש. נתניהו עסק במרץ בפעולת הדיפה והסברה, בהחלשת אבו מאזן, בהשמצתו, בכריכתו עם החמאס, בעבודת הדוקטורט שלו, בהפיכתו לאויב העם בגלל נאום באו"ם שבו אמר את האמת. כל דבר אפשרי.

אף אחד בתקשורת ובציבור הישראלי לא באמת שאל: רגע, מה לכל הרוחות אתה עושה? לאן אתה מוביל אותנו? אולי אתה מבצע כאן פשע נגד העם הישראלי? דן אותו לעוד שנות מלחמה, מבצעים ומוות? הרי התחייבנו כלפי האזרחים שלנו שנהפוך כל אבן בדרך לשלום. יש בנאדם אחד בישראל שמאמין שנתניהו הפך כל אבן, שנתניהו הרים אפילו אבן אחת? עבור מעשי הונאה מהסוג הזה לא מקיימים שידורים מיוחדים ולא מזמנים פאנלים של מומחים חמורי סבר, שייתהו מדוע אנחנו לא נוקטים בשום יוזמה אמיצה, מדוע גם עכשיו, במשא ומתן עם נשיא פלסטיני מתון שמתנגד לאלימות, אנחנו גוררים רגליים, מחמיצים ומכשילים.

כשממשלת האחדות עם החמאס קמה על-פי עקרונות אבו מאזן, ממשלה שלמעשה העניקה את רוב הסמכויות לאנשיו, ישראל ניצלה את ההזדמנות וסיימה את השיחות. סוף סוף הוסר איום המשא ומתן. איש לא אמר: רגע, אולי זו הזדמנות, החמאס נחלש, אבו מאזן התחזק, אולי עכשיו כשיש ממשלת אחדות נדבר עם אבו מאזן, נציע לו הצעה אמיתית לסיום הכיבוש ונראה מה הוא יכול לעשות? למלחמה תמיד אפשר לחזור. אולי דווקא פעולה כזו תפסיק את הירי על הדרום; הרי כל הדרכים האחרות להפסקת הירי נכשלו לגמרי. אולי פעם אחת נעשה משהו אחר? ברור שלא. עבור ישראל, כל אירוע הוא סיבה לחזור לדפוס הישן: הפחדה, הסברה, הדיפה.

מתוך שלושתם, העיקרון החשוב ביותר לממסד ולתקשורת הוא עיקרון ההפחדה, זה "סלע קיומנו" האמיתי. כעת הגיעו המנהרות, האיום הקיומי החדש שמחליף את הפצצה האיראנית. שגרת ההפחדה שוב עימנו: ערים שלמות שנבנו מתחת לאדמה והיו אמורות להוביל מחבלים מעזה אל ערי ישראל, לחולל פיגוע שבו חוטפים קיבוץ, אחר-כך אולי את רעננה. יום הדין החדש כבר אינו שואה גרעינית מאיראן אלא אלפי מחבלים שיעלו מהמנהרות ויחטפו את ישראל כולה.

אין בדברים הללו כדי להקל ראש באיום החמאס. אבל יש לדעת: אם בשנים האחרונות החמאס היה רוצה לפוצץ אוטובוס בחיפה או באר שבע, באמת רוצה, כמו שרצה פעם, זה היה קורה. ואם הפת"ח היה רוצה – זה גם היה קורה. לא צריך לחפור מנהרות מעזה בשביל זה. מספיק לצאת ברגל מחברון או משכם. ייתכן מאוד שהמנהרות הם אמצעי לחימה שנועד להעביר לוחמים מתחת לגדר, אבל מכאן ועד תסריטי האימה ההזויים, מכאן ועד לבלבול בין נשק התקפי שבידי האויב לבין איום קיומי על המדינה כולה – המרחק גדול מאוד.

כל עוד אנחנו מגדירים את מצבנו כמלחמה, גם הצד השני יחפש דרכים לפגוע בנו. לכן יש שתי אפשרויות: האחת היא שאי אפשר לעשות שום דבר חוץ מלהילחם ולעמוד על שלנו, והאחרת היא שישראל, מדינה בעלת עוצמה רבה, יכולה לשנות את המציאות באזור ולסיים את הכיבוש.

אלה המאמינים באפשרות הראשונה ממילא עומדים איתן עם נתניהו. העניין הוא שרוב הישראלים לא לגמרי החליטו איפה הם נמצאים. חלקם מאמינים יותר או פחות באפשרות השנייה, ומטרת התעמולה השקרית של נתניהו ושותפיו היא לגרום להם להפסיק להאמין שאפשר לעשות משהו. כל השיטות ראויות בעיניהם כדי שהישראלים לא יאמינו שיש אופק אחר חוץ מ"עמידה איתנה", המניפולציות השפלות ביותר מופעלות עלינו כדי שנאמין בזה, ולמרבה הצער התקשרות הישראלית הרופסת עושה כרצון השלטון, מהדהדת כל איום, מריעה לכל מבצע צבאי, מקטינה כל החמצה ונמנעת מלשאול את השאלות הקשות באמת.

הדפוס ברור. לרוב יהיה איום קיומי שיהבהב מעל שמי ישראל ויטופח על ידי הממסד והתקשורת: הפיגועים, הרקטות, האיראנים המנהרות. וכשלא יהיה איום כזה נעסוק בהדיפה ובהסברה עד שנייצר איום חדש. השאלה היא איך מתנגדים לתעשיית ה"אין ברירה" של הממסד והתקשורת? איך משכנעים אנשים באופן אפקטיבי שהמבצע הזה בעזה ומעגל המוות והייאוש שאליו נדחקנו אינם גזרת גורל? איך משכנעים את כל מי שאוהב את המקום הזה, מאמין בפוטנציאל שלו ורוצה בטובתו, שאנחנו לא חייבים לחיות ככה.

ניר ברעם הוא סופר

הביא לדף דני גפן

מופיע בעלון:
תגובות לדף