ספר חדש

ספר חדש

לאחרונה יצא ספר מונומנטלי- ביוגרפיה של יזהר שכתבה כלתו פרופ. ניצה בן-ארי ובתוכו קטעים הנוגעים לשהותו בגבע וכתיבת הסיפור הראשון שהתפרסם אפרים חוזר לאספסתץ

 

ס. יזהר, מתוך הספר

ס. יזהר או יזהר סמילַנסקי (27 בספטמבר 1916 - 21 באוגוסט 2006) היה סופר עברי חבר כנסת וחתן פרס ישראל לספרות יפה וחתן פרס א.מ.ת לספרות.

את שם העט ס. יזהר נתן לו המשורר והעורך יצחק למדן כשפרסם את סיפורו הראשון של יזהר, "אפרים חוזר לאספסת", ומאז חתם יזהר על יצירותיו בשם העט הזה. נהוג לזהותו כחלק מסופרי דור תש"ח, אם כי הוא עצמו התנגד לזיהוי זה.

יזהר נולד ברחובות למשפחה של סופרים: יזהר סיים לימודי הוראה באוניברסיטה העברית, והיה מורה ביבנאל, בכפר הנוער בן שמן, בחולדה וברחובות (ותקופה קצרה גם בגבע). במלחמת השחרור לחם כקצין מודיעין בחטיבת גבעתי. לימים המשיך את לימודיו באוניברסיטה עד לתואר השלישי, ושימש כפרופסור לחינוך באוניברסיטת תל אביב וכמרצה במכללת לוינסקי לחינוך עד פרישתו.

יזהר היה חבר הכנסת מטעם מפא"י, בין השנים 19491967, בכהונתו בכנסת עסק בנושאים הנוגעים לחינוך ולתרבות.. בנאום שנשא במליאת הכנסת בדיון על תקציב משרד החינוך של שנת 1961 העביר ביקורת קשה על התנהלותו והתנהגותו של הדור הצעיר שזכה על ידו לתואר "דור האספרסו". לטענת יזהר, המדובר בדור "המבקש לו חוויית-מעט ובלבד שתהא חריפה, מהירה וזולה. ומונים כאן בנשימה אחת את תאוות המהירות, את ביטוי הזלזול, ה'סתם', ה'נמאס לנו', ומספרים מעשים ברדיפה אחר עינוגים של חטף חפוז, מקדירים עפעפיים של אובדן האמונה בכל אוטופיה שהיא, ועל הריצה 'להעביר את הזמן הפנוי', להתבדר, להשתעשע, ולהסתלק מנטילת אחריות, ולהשתמט מהליכה אנושית גדולה ומעפילה".‏ הגיש את הצעת החוק ערכי טבע מוגנים, החוק התקבל בסוף שנת 1964.‏]

בשנת 1959 הוענק ליזהר פרס ישראל, והוא בן 43 בלבד, מצעירי הזוכים בפרס. לצד כתיבתו הספרותית, כתב כתיבה פובליציסטית עשירה, ומאמריו עשו להם שם בעיקר בעת מלחמת לבנון ואחריה.

 

יצירתו

חוקרי ספרות רבים מעריכים כי הפרוזה של יזהר היא בין ההישגים הגדולים ביותר של הפרוזה העברית החדשה יזהר שאב ממקורות שונים, וביניהם גם מן המדעים הקשורים בארץ ישראל, כמו הגאולוגיה של ישראל, הגאומורפולוגיה שלה, אקלימה, ובעיקר עולם הצומח שלה.

כתיבתו מתאפיינת בלשון מיוחדת במינה. ומשמשים אצלו בערבוביה גבהות לשון וציטוטי רחוב. יזהר החל לפרסם את יצירותיו בסוף שנות השלושים. פרסם מספר נובלות ובהן "אפרים חוזר לאספסת", "בפאתי נגב", "החורשה בגבעה", "לילה בלי יריות", "מסע אל גדות הערב", "שיירה של חצות", השבוי, חרבת חיזעה, וכן כמה קובצי סיפורים קצרים.

מראשית שנות השמונים פרסם מאמרים רבים שבהם נקט עמדה יונית וקרא לנסיגה מן השטחים ולהידברות עם אש"ף. כתיבתו עוררה לעתים התנגדות רבה בציבור הישראלי, שכן הציבה סימני שאלה בנוגע למיתוס הציוני ולמידת המוסריות של חיילי צה"ל. במיוחד עורר ויכוחים הסיפור 'חרבת חיזעה'. מאמרים רבים נכתבו בעדו ומנגד נכתבו גם מאמרים רבים נגדו. בעקבות זאת קובצו יחדיו מאמרים אלו לספר.

ספרו "גילוי אליהו", שעלילתו מתרחשת בזמן מלחמת יום כיפור, עורר גם הוא פולמוס בשעתו.

מתוך עיתון 77

אפרים (אליוקים) וגליליה


הרעיון לסיפור "אפרים חוזר לאספסת" נולד אצל יזהר בתקופת שהותו כחודשים כמורה בקיבוץ גבע (הוא עזב בטרם השלים את השנה, כי לא קיבל כמובטח חדר לעצמו שבו יוכל לכתוב). אולם בתקופה קצרה זו קלט את הלכי הרוח בקיבוץ שתאמו את המתרחש בנפשו. נושא הסיפור הוא היחיד מול הקולקטיב. נושא ששב ועולה בתדירות רבה ב"סיפור חיים". יזהר הוא יחיד המסרב להשתייך לחבורה כלשהי ולהתחייב לאמונה כלשהי, מלבד למה שבנפשו שלו. הסיפור מתבסס על פרשה שאירעה בגבע באותו זמן ושהפרוטוקולים שלה נמצאו כעבור חמישים שנה.

פרוטוכול האסיפה

 

דמותו של אפרים, גיבור הסיפור, מבוססת על  דמותו של חברהקיבוץ אליוקים גולן. אפרים (כמו בן דמותו) מבקש מאספת הקיבוץ להפסיק לשבץ אותו בענף האספסת שבו עבד שלוש שנים, ולהעבירו לענף אחר, לפרדס הניסיוני, שבו יוכל למצוא יותר עניין לעצמו וגם סיפוק גדול יותר בעבודה. האסיפה דנה בבקשה ומסיבות שונות דוחה אותה ו"אפרים חוזר לאספסת" למורת רוחו. מלבד אפרים מככבת בסיפור גם גליליה שבה הוא מאוהב ושתהא, כאמור "אבטיפוס של מה שיהיה מעתה ואילך האידיאל הלא מושג, מושא נצחי לגעגועים" (עמ' 361). בן-ארי מביאה קטעים מן הסיפור המתארים את דמותה בעיני אפרים, שראוי לצטטם כדי להבין מעט באיזו דמות מדובר.

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף