ותחשבו על זה - רחלי וייס

רגע לפני הדיונים תחשבו גם על זה?!

חבר ותיק: "אני אבוד על מדרכות הקיבוץ הריקות"

אבנר מילמן, מרחביה

ואז הגיעה ההפרטה, הכל נעזב, קרס, והיום אני לא פוגש נפש חיה במדרכות המשק. מי חשב שחברי מרחביה ילכו לשוק בעפולה, לאסוף ירקות ליד גדרות השוק בחשכת הלילה


החצר הגדולה במרחביה אתר ראשית ההתישבות בקיבוץ מרחביה

כבוגר קיבוץ מרחביה - נולדתי ב-1936 ומאז אני שתול בקיבוץ - אני זוכר הכל: שמחות, עצבונות, חיים מלאים, אנשים - חברים - חברות - צעירים - זקנים - ילדים ומתבגרים. בכל פינה במשק אמירת שלום, אהלן - אחד לשני. לא כמו היום: אני אומר שלום רק לעצים, לאבנים, למדרכות.

חיים תוססים, שמחות, ספורט, ריקודים, תרבות, הכל פורח, חי ונושם. בתים נבנו, שיכונים הוקמו. לא פרטיים, של הקיבוץ היו. מדרכות מלאות המון חברים, ילדים, כלבים, חתולים ועוד. חליבות לילה ברפת, שמירות לילה, תורנות בחדר האוכל, בריכת שחייה ישנה וטובה, שפערה פיה לילה אחד וכל המים ברחו לאדמה.

קיבוץ מרחביה, על כל שלל האירועים, היה מקום פורח ומלא שמחת חיים, הצגות (יובל) ועוד ועוד, עם עתיד מזהיר של מפעל פלסים ענק ומלא גאווה! בתור בוגרי המוסד החינוכי מרחביה, וחלק מקבוצת "גפן", היינו גאים להיות בנים, ואחר-כך (כולנו) חברים בקיבוץ מרחביה.

ואז הגיעה ההפרטה. אמרו שזה נחוץ להמשך קיומנו הכלכלי, פנסיה ועוד. ואז הכל נעזב, קרס, בנים רבים עזבו את הקיבוץ, חברים רבים נפטרו ורבים נואשו מהמקום ששמו קיבוץ מרחביה. היום, עזוב ועצוב להסתובב במדרכות מרחביה. לפני ההפרטה הייתי פוגש חברים כל יום. היום אני לא פוגש נפש חיה, וכשאני כבר פוגש שואלים אותי: לאן נעלמת? חשבנו שגם אתה עזבת את מרחביה.

אין מנוס משינויים, כנראה, אך חבל שמרחביה בחר בשינוי הרסני, שלילי, לא-חיובי. כל עניין שיוך הדירות,היזמות הפרטית, חיסול ענפים מקומיים (ראה גידולי-שדה), משתלה, ועוד. עזיבת הבנים - הם לא חוזרים ולא יחזרו. הקמת קהילה מעבר לכביש, ניכור עצום בין מרחביה וההרחבה. בנייה פרטית בעלויות ענקיות לבעלי ממון, וחוסר כסף. מי חשב שחברי מרחביה היום ילכו לשוק בעפולה, לאסוף ירקות ליד גדרות השוק בחשכת הלילה.

כל לילה אני שומע תנים ושועלים הבאים לחפש מזון בקיבוץ. פעם הם לא העזו להגיע לגדר הקיבוץ, היום הם בתוך הבתים. עזובה עצובה, נוראה.

אני יכול לכתוב עוד ועוד על מרחביה של פעם שנעלם, ועל היש שאיננו. אני עייף מלכתוב עוד, אולי אמשיך בפעם הבאה. רציתי לכתוב יותר חיובי - עם הומור, עם אופטימיות. אני עדיין מחפש את ההומור; על אופטימיות קשה לכתוב ולדבר.

שנת 2014, אני עדיין כאן, אבוד במרחביה על המדרכות הריקות

חומר למחשבה - רחלי וייס

מופיע בעלון:
תגובות לדף