רותה זיו ז"ל - המשפחה

קבוצת גבע

אבלה על פטירתה של

חברתנו רותה זיו ז"ל

ומשתתפת בצער המשפחה

אמא - רותה

  5.5.2014  , ה' באייר

כשכתב המשורר, עוד בתנ"ך כי "האדם עץ השדה" - נראה כאילו הוא קודם הכיר את אמא - ואז כתב.

אמא נולדה בי"ז באב תרפ"ג (ביולי 1923 )   בגבע.

ומתה ביום שני ה' באייר  במיטתה....  בחדר בגבע.

היא מתה כמו שחייתה - אצילית, שקטה, בשליטה, וזקופת קומה. "אני הולכת למות" היא אמרה למטפלת . "אין טעם לחיות כך" היא אמרה לנו בשקט, אחר כך עצמה את עיניה, הפסיקה לאכול ולשתות, כמעט ולא דיברה יותר, ושלשום בארבע אחר הצהריים נפרדה מאיתנו לעולמים.

אמא השתייכה למה שאנו נוהגים לכנות "דור הנפילים שהקים את המדינה". לא בטוח שהיא תאהב את הביטוי הזה כי היא לא אהבה קלישאות ומילים "גדולות", כשהיא ממש הגזימה - ביומולדת 90 שלה - היא אמרה: "איך זכיתי מכל ההיסטוריה הארוכה להיוולד ולחיות בדיוק ב-100 השנים החשובות והמעניינות ביותר".

הוריה ציפורה ומשה היו על העגלה ההיא שעלתה על הגבעה, כשנולדה היו פה רק כמה אוהלים וצריף אחד, היתה גבעה, קומץ אנשים , טבע פרוע והמון אידאלים!!! וראו היום... 

וכשאתה שואל מה מעצב דמותו של אדם - האם זה נוף ילדותו, הערכים עליהם גדל? מעשיו בבגרותו? יחסיו? - צריך לומר שאצלה זה הכל .

אמא היתה אישה שהשתדלה בצורה יוצאת דופן לחיות ולפעול בדיוק על פי ערכים שהאמינה בהם - נחושה יציבה וברורה - זו תמיד היתה ההתרשמות של כל מי שהכיר אותה במהלך חייה.

היא למדה בבית הספר פה בגבע , (אותו בית ספר שאחר כך גם לימדה בו חקלאות ואף ניהלה אותו).

כשסיימה את התיכון התנדבה לצבא הבריטי והיתה אלחוטנית במצריים, וכמו אצל כולנו בגיל הזה, זו היתה תקופה בלתי נשכחת מבחינתה - החברויות והקשרים תוך כדי המלחמה העולמית ולקראת הקמת המדינה נשארו עד היום.

כשסיימה חזרה ל"הגנה" וב1947 עדיין במדים נישאה לאבא - אמנון (גם הוא במדים).

באמצע המלחמה - הגיע תורינו- הילדים, ואמא חזרה לגבע.

ופה זה הבית!

אנחנו זוכרים את אמא תמיד עובדת . בתעודות הרישמיות שלה כתוב שהיא "חקלאית "אבל היא עבדה בעיקר בחינוך! "חינוך מיוחד" היא החליטה ללמוד (באורנים) מאוחר יותר , דווקא בגלל העבודה ב"נוי" - היא סיפרה לנו ,שהתלמידים שהפריעו בשיעור ונזרקו מהכיתה, הגיעו אליה ותוך כדי שהיא העסיקה אותם בעבודות עישוב  היא הקשיבה להם והחליטה שצריך לדעת יותר.

כל השנים היו בחדר ילדי חוץ, ילדים שהפכו לבוגרים, התפזרו אבל הקשר נשאר עד היום, הם חלק מהמשפחה. אפשר היה לחשוב שזה  בגלל הנטייה שלה לעבוד עם קבוצות הנוער שהגיעו מבחוץ, או יותר מאוחר  העולים מרוסיה, אבל סביר יותר שהיא רצתה שידעו  באמת מה זה "קיבוץ" ועשתה את זה גם בשעות שאחרי העבודה - כי קיבוץ זה גם בית חם.

כשהיתה בת 60 + יצאה עם אמנון לשנת שרות בקיבוץ אלמוג - סוג אחר של הוראה והכשרה.

ביום נישואים  שלה ושל אמנון רותה כתבה : החיים בקבוצה תמיד "דרשו" תפקידים, התגייסות ופעילות חברתית...וצריך לשמור על ה"יש" של שני אנשים ...לשמור ולבנות את היחד - לא לוותר. ... וכך היא נהגה כל יום בחייה: למרות עיסוקיה הרבים תמיד היה לה זמן לכ-ולם - היא לא היתה אמא מפנקת במובן ה"מקובל" של המילה אבל כל מי שהיה צריך פינוק או חיבוק או אוזן קשבת  היא היתה שם לפני שידענו לבקש את זה, היא ידעה לכוון אותנו במינונים מדוייקים אף פעם לא הגזימה,  החדר הוא הבית ! חם, מוקפד ומאורגן עד לפרטים הקטנים, לכבוד שבת וחגים תמיד היה "סידור" של פרחי העונה,עוגות וכיבוד,נרות ו...טלפונים למשפחה הרחוקה - לשמור על הקשר.

היא כל כך נהנתה כשהמשפחה התרחבה וגדלה, הסבתאות התאימה לה והיא השקיעה וטיפחה עם כל אחד מהנכדים בנפרד קשר נפלא ועדין - בדרכה, בשקט ועם הרבה תשומת לב.

כל מי שמכיר את רותה ראה אותה גם עם כובע טמבל, עודרת, מנקה, שותלת או משקה - המנוחה שלה היתה בגינה, בחצר מסביב לחדר - פרחים, שיחים, עצים היא היתה שם איתם וביניהם, נטועה עם שתי רגליים עמוק באדמה הזו - כמו עץ השדה.

אומרים שהעצים מתים זקופים. רותה חיה כך כמעט 91 שנים וכך נפרדה מאיתנו.

היי שלום, אמא.

מופיע בעלון:
תגובות לדף