קיבלנו במייל 1: מאיר שלו

המורה שאני זוכר - מאיר שלו

אני הייתי אז כבן עשר, גרתי בנהלל, ועמדה לפניי בעיה קשה: הגעתי לשלב  שבו גם אחרים הבחינו בצורך שלי במשקפיים. האמת היא שמיום שעמדתי על דעתי, ידעתי שהראייה שלי אינה חדה. תחילה חשבתי שהעולם נברא מטושטש. אחר כך  החלטתי שזו הראייה הטבעית של בני המין האנושי. אבל אט-אט חדרה למוחי ההכרה, שחבריי מיטיבים לראות ממני. הקדשתי את רוב זמני להסתרת העובדה הזו מכולם, אלא שקוצר הראייה שלי הלך והחמיר.

בימים ההם, שלהי שנות החמישים, משקפיים היו בושה.  קסוקר, אבו ארבע, טיליגנט –כינו את אלה שהרכיבו אותם. ובכלל, נהלל לא הייתה גן עדן לעיוורים ולפיסחים.  מייסדיה, אנשי החזון, חלוצי העלייה השנייה, לא שבו לארץ אבותינו כדי להוליד בה צאצאים ממושקפים. כאלה היה להם די והותר בגולה. הם רצו דור חדש של "איכרים גבוהים, שזופים, עזי-לב וחדי-עיניים."

מכיוון שהחריצות וגם החוסן והגובה שלי לא היו מרשימים במיוחד, הבנתי שמשקפיים יהיו המסמר האחרון בארון המתים שלי, שלא אדבר על הבושה שאמיט על משפחתי. לא היה לי ספק, שאם אופיע במשקפיים על חוטמי, הדודים שלי ימכרו אותי לסוחר הבקר  וסבא שלי יודיע שהציונות נכשלה ויחזור באנייה הראשונה לאודסה. בגלל כל אלה עשיתי מאמצים גדולים להסתיר את קוצר הראייה שלי. בין היתר התמכרתי לקריאת ספרים. את העולם האמיתי קשה לקרב אל העיניים אבל את העולמות המודפסים על הנייר – אפשר.

וכך – ברב שנות ילדותי התהלכתי בעולם הולך ונעלם, ובירכתי בשלום לא רק בני אדם אלא גם שיחים מופתעים.לבד מהשיחים, חשד בי גם המורה שלי, יעקב מאסטרו. כמה וכמה פעמים קרא לי לשיחה ואמר,  שלדעתו איני רואה את מה שכתוב על הלוח. הוא החליט לא ללחוץ עלי יותר מידי,  עד שיום אחד הוא כתב על הלוח מבחן בחשבון ואני זוכר היטב את ההערה שהתלוותה לציון הנמוך: "התשובות חלקן נכונות, השאלות אינן נכונות."

כבר באותו הערב הוא דפק על דלת ביתנו ונכנס בשלום מנומס.  חשתי את הקירות נסגרים עלי. יעקב מאסטרו היה איש עדין ונמוך קומה.  אני חושב שרחש לי סימפטיה מסוימת משום שגם הוא לא התאים לתדמיות של הכפר.  הוא לא ייבש ביצות ולא נלחם בפלמ"ח, ונוסף לכל הצרות היה ספרדי.  נהלל, מיהלומי הכתר של החזון הציוני, הייתה קצרת רוח כלפי אנשים כמוהו.  העובדה שהביא עמו לארץ קבוצה של יתומים קטנים, שאסף אחרי השואה והִצִילם, לא הועילה לשיפור מעמדו. הוא ניגש ישר לעניין, ואימא שלי, נהללית בעלת גאווה, הודיעה לו שהוא טועה.  יעקב נבוך, התכווץ בכיסאו אבל התעקש: הילד זקוק למשקפיים. אימא שלי הסמיקה.

היה לה סומק מיוחד של כעס. היא הלכה לחדר הסמוך, ונשארה שם לאות בוז ומחאה. אבא שלי, לעומתה, התקשה להסתיר את שמחתו. הוא היה עירוני עם עור לבן  דעות ימניות, ומה שהכי חשוב, ממושקף בעצמו.  העובדה שהצליח לפגוע בגנטיקה המושלמת של מושב העובדים הראשון בכלל ושל המשפחה הסוציאליסטית של אימא שלי בפרט, גרמה לו נחת עצומה.

למחרת נסענו לעפולה אל רופא העיניים. ביום שקיבלתי את המשקפיים,  שמתי אותם בכיסי, הלכתי לביתו של יעקב מאסטרו ואמרתי לו: "יעקב." – בנהלל קראנו למורים בשמם הפרטי – "יעקב, בעוד חודש תסתיים שנת הלימודים ואז אני חוזר לירושלים. " וביקשתי ממנו שירשה לי לא להרכיב את המשקפיים עד תום השנה. הבטחתי לו שלירושלים כבר אגיע במשקפיים.  למחרת בבקר הוא הגיע לכיתה והודיע שהחליט להחליף את מקומות הישיבה שלכולנו,  "כי אתם מפטפטים יותר מידי." כך הוסוותה מטרתו האמיתית – להעביר אותי קרוב יותר ללוח. חודש לאחר מכן עקרנו לירושלים. כשהכפר נעלם מעיני (כלומר אחרי עשרים מטר), הוצאתי את המשקפיים מכיסי, הנחתי אותם על חוטמי, ושם הם עד היום.

בחשבון אני מתקשה גם עכשיו, אבל במורה טוב ונדיב אני מסוגל להבחין עד היום, וגם בלי משקפיים."

(מתוך ספרו של מאיר שלו "סוד אחיזת העיניים", עם עובד.)

 

תגובות לדף