זווית ראיה - נחמן רז

 "איכה נפלת משמים הילל בן שחר" (ישעיהו י"ד 12)

פסק-הדין במשפטו הארוך של אהוד אולמרט והאחרים בפרשות שוֹנוֹת שחלקן היו "משותפות" להם, נשמע תחילה, אולי חמור מדי, אבל ככל שחולף הזמן, שוקעת ההתרשמות הקשה ודומה עליך כי ספק רב אם אפילו ההיבט המרכזי יעשה פעולה כלשהי.

כשאתה מהרהר מי היושבים באותו "מוסד" כליאה: נשיא, ראשי מוסדות חשובים, בעלי-הון מכובדים, בנקאים, אנשי-פלילים מטילי מורא, סחטנים, "מאכרים" ודומיהם, מתגנבת ללב איזו תחושה כי הכל כאן מותר! אין דין ואין דיין!

  זו התחושה במלואה ובריקונה. . . ובנוסף לכך שפע של מקרי-רצח, דקירות, נקמנויות. . . לכן החל לחלחל ספק גם ביחס לאסופה המשפטית עם תוספת: רעילה ומחוצפת, של כנופית "תג-מחיר", בלב ישובים בצפון ובדרום ובמרכז. והעם רואה, מתרשם (ויש אפילו שמתפעל. . )

והמעשים המעוותים האלה מתרחשים בעיצומו של משא ומתן רגיש ומסובך ובצפייה לפריצת דרך לשלום ולוּ גם איטי ומסובך וממושך. אם אין אמון בהגינותן של מערכות השלטון, הרי זו פִּרצה הקוראת לגנב. רבים מהאוכלוסייה ההיא הם

 משוֹעֵי-הארץ ורוזניה (ואת צה"ל עוד לא הזכרנו).

לכן, ערב יום-העצמאות הנוכחי חובה דחופה להבריא את המערכות האלה, ולתת לכך קדִמויות ודחיפויות מיוחדות יוצאות מן הכלל.

האם יש מי שיעשה זאת? המסוגל לכך? מצער ומדאיג ולא חגיגי.

בין "לדשדש" ל"לטשטש"

כאשר אובד הקשר והמשמעות בין המצִיאות,לבין המטרות הכל מתערבב, וגם – הכל אפשרי.

כדי לא ל"אבד" את הקורא אומר ישירות ובקיצור: אינני מרוצה! ואפילו זה לא פשוט.

יש לי תחושה כי קשיים ומתעקשים מובילים אותנוּ ל"דרך ללא מוצא". כיצד?

קשיים בניהול חיי ציבור הם נושא מוכר, עתיק וידוע בכל חברה ובכל ציבור, ואפילו ביחידה קטנה כמו קיבוץ, שבו "כל יחיד הוא מלך"

 (אף על פי שיש טוענים שדווקא ההיפך הוא הנכון.) על כן, צריך לשוב ולהסביר לעצמנו שוב ושוב: אין לך דגם של ארגון או ציבור מאורגן שבו הארגון הוא כל-כך רב-פנים: מחד – כל חבר חופשי להסכים או לסרב לכל פנייה, בקשה, או צורך, ובכך הוא מעין "מלך", ומאידך באמת אין לך ארגון כל-כך חפשי בו אדם יכול להחליט אם ובמה הוא שייך אליו ובמה לא.

מה שלא יתכן הוא "גם" ו"גם". מחד – לדרוש ולתבוע לעצמוֹ מן הכלל ומאידך לסרב לו מתי ובמה שרק נוח לסרב, או להסכים.

מכאן מובן מדוע נחוצים כל מיני תקנונים הקובעים כללי התנהגות וחיים, כדי לשמור על אורח חיים המקיים את המטרות העיקריות של הארגון, כגון: שוויון, שיתוף, ערבות-הדדית וכדומה. לכן גם כל-כך מרובים דברי הלעג כנגד התקנונים האלה. כאילו הם הגורמים לתחושת העדר-נחת.

המסקנה הברורה ממצב זה היא שכדי לחיות בקיבוץ מתוֹך תחושת הזדהות עם הדרך הזו, ולא לשקוע לתוך הוויה של תלונות ונרגנות אין-סופיות כנגדה, כאילו זה משהו חיצוני, כפוי . . .

לכן-  קשה לחיות בקיבוץ מתוך שמחה וסיפוק למִי שלא שלם עם עצם המטרות הראשיות של של צורת החיים הזאת. במצב הזה אנחנו שוכחים או מתעלמים מן המעשים הנפלאים של סיוע לנזקקים, ומעשים שכולם הם פרי התחושה, הצורך והנכונות לערבות-הדדית, עזרה למי שנקלע לקשיים, ושאר מעשים שבעולם הסובב נקראים: מעשי-חסד, חמלה ואנושיות. אלה – טעמם מיטשטש  וההערכה כלפיהם נעלמת . . . כי אכן יש אפילו שגישה זו מנוצלת לרעה ע"י נזקקים שונים שנקלעו למצבים שהם זקוקים לסיוע, בכספים או בצורות אחרות.

וכיוון, שכאמור, החיים מטִבעם מלאים תופעות של אי-שלמוּת, פגמים וסתירות, ננקטות לא פעם דרכים ל"קיצור-תהליכים", מה שמשאִיר תחושה של אי-צדק שנגרם לאדם ע"י אדם אחר, עפ"ר, כמובן, מאלה שמתפקידם הוא לטפל בצרכי אנשים, ולהיענות למבוקשם..ככל שאפשר, לכל העניינים האלה והטיפול בהם נוח לקרוא "דשדוש", כביכול צעידה במקום אחד, ולעיתים אפילו לאחור. אבל כאן מונח המכשול, לנקוט בצעדים נוגדים את עצם כוונתם של החיים האלה, וכך משיגים את ההיפך ממה מתכוונים. אלה אינם מעשים של "דשדוש" אלא להיפך. וכך צריך להסתכל בהם ולהעריך אותם! אין קיצורי דרך, ואין ביטולי ארוחות. . ..

חג שמח


תגובות לדף