תחושות שלי - רוחלה רז

תחושות שלי

אני כנראה שייכת להוזים ולמדשדשים.

אבל אני בהחלט גאה בהיותי שייכת לצורת חיים קיבוצית, שיתופית, העושה מאמצים לשמור על צדק ושוויון ככל האפשר, אם גם ישנם לעיתים קשיים. אבל הקושי, הוא לא סיבה לוותר על דרך חיים זו.

שיטת ההפרטות לדעתי, לא תפתור בעיות חברתיות. הדרך היחידה  לטפל בבעיות היא דרך שיחה ובצורה אמיתית ונכונה. לא לדחות טיפול בכל בעיה שעולה,  אלא לטפל במועד ולפי המסגרת שאנחנו במו ידינו קבענו אותה. לא לאפשר לכך שפורצי גדר שהם בהחלט לא רבים, לשנות לנו את דרכי חיינו. כולנו חייבים להיות שותפים ולא להשאיר באסיפות שידברו מעטים  והם לעיתים לא הרוב שמנסה לשכנע על שינוי  באורחות-חיינו.

ושוב על עניין הפרטת המזון ששינו את כל צורת חדר-האוכל, וגם את הרגשתנו, הרגשת הבית. באיזה בית סופרים את המזון שאנו אוכלים? על כל פרוסת לחם שאנו רוצים להוסיף, עלינו לחזור לקופת המחשב כדי שחס וחלילה שלא נעבור על המותר, ללא תשלום. . . .

לדעתי לא הרווחנו דבר, רק יצרנו אווירה לא נעימה ולא ביתית. אני יודעת שרבים חושבים כך ומאוכזבים שלכך הגענו.

אני רואה בעניין ההפרטות חוסר יכולות לטפל בשמירת המסגרות שהצבנו לחיינו. מסגרות חיבות להיות בכל צורת חיים שיתופית ולא שיתופית .

התשובה היחידה היא תרומה ופעילות של כל אחד מאיתנו. לא כל אחד יכול לתרום באופן שווה, אבל כל אחד ואחד צריך למצות את כל כוחו לטובת החברה ולרווחת חיינו.

בעניין אחר – טוב מאוחר מאשר בכלל לא.

חג הפסח נערך כהלכתו בשיתופם של רבים ובתוכם ילדים וחברים אשר תרמו, ואפילו עלו פעם ראשונה בחייהם על במה. יישר כוחם!

ויישר כוחם של כל התורמים לשמחת החג.

אם נשחה עם הזרם נמצא עצמנו באותו ים עם כולם. אם נבחר אחרת נגיע למקומות "המיוחדים באמת"! מקום שבו לא הרווחה הכלכלית היא הקובעת את דרכי חיינו, אלא טיפול וטיפוח כל שטחי חיינו, הרוחניים והתרבותיים ובבחינת נותר האדם. . . .

רוחלה רז


תגובות לדף