בין דשדוש לטשטוש - רחל וייס

בין דשדוש לטשטוש

בכל רגע מחיינו אנו בוחרים מחדש כפרטים אם לחיות בארץ הלא פשוטה הזו או לא, אם לחיות בקבוץ או לעבור לצורת חיים אחרת, אם לחיות עם הבן זוג שלנו או לא...לא כל יום אנו עורכים טקס נישואין מחדש- אך הרשות נתונה כל רגע מחדש...

כמעט מדי יום שלישי ובימי שישי, אנו בוחרים ומקבלים אחריות באופן רצוני וחפשי על חיינו ודרך התנהלותנו כחברה. באמצעות האסיפה והקלפי  אנו יוצרים כבר שנים מערכת של הסכמות עליהם מושתתים חיינו. אנו בתהליך מתמשך של 92 שנים של יצירה  והתחדשות, של הענות לאתגר מתמשך.  וכראיה לא דומה הקבוץ של אז לזה של היום, השנויים לקחו בחשבון את הצרכים המשתנים מחד ומאידך שמרו על עקרונות הליבה של הקבוץ.

בכל רגע בחיינו אנו בוחרים איזה משקפיים להרכיב כדי להתבונן דרכן על העולם סביבנו. ציור ההווה בקבוץ השיתופי כ"גהנום" מחד ומאידך ציור הקבוץ המתחדש כ "גן עדן" הוא לא מציאותי וכוונתו אחת ,ליצור דעת קהל אוהדת להפיכת הקבוץ לקבוץ מתחדש. (דרך אגב גם ההפך אינו נכון- כל צורת חיים על יתרונותיה וחסרונותיה)  בניגוד לנכתב המעבר לדגם של קבוץ מתחדש אינו תורם לשיפור היחסים בין אדם לאדם, נהפוך הוא ( העיתונות הקיבוצית מלאה בדוגמאות). והוא גם לא ערובה לחזרת בנים . בנים חוזרים לקבוצים עשירים עם מרקם חברתי חזק, שיתופיים או מופרטים.

הדחיפה לשנוי אורח חיים אינה קשורה כנראה למילים גבוהות כמו חרות, אחריות, התחדשות ויצירה (בעשיית העתק הדבק של דגמי הקבוץ המתחדש, אין לא יצירה ולא התחדשות)- היא כנראה קשורה להחלטה האם השנוי יטיב עם המצב האישי או לא (לרוב הכלכלי)- אז בואו לא נטשטש זאת במילים גבוהות. ממחקרי המכון הקיבוצי עולה כי כ-25% מהחברים בקבוצים המתחדשים מדווחים על שיפור במצבם הכלכלי ( מנהלי מפעלים, בעלי תפקידים, עובדי חוץ עם הכנסה גבוהה). כל  השאר מתחלקים בין כאלה שאין שנוי במצבם הכלכלי ואלה שחלה הרעה במצבם.       

 ולסיום – משהו על יתרונות "הדשדוש", התקווה והאמונה....זוג צפרדעים החליט לקפוץ לתוך כד חרס אולם אבוי, כד החרס היה מלא בשמנת טרייה..ואז התחוורה להן העובדה כי אינן יכולות לדלג מעבר לשולי הכד הגבוהים ומאידך, אם יפסיקו לרגע מלדשדש ברגליהן, הן תשקענה לתחתית כד השמנת ותטבענה.. אחת מהצפרדעים אמרה לרעותה : "זהו, איני רואה עוד טעם במאבק" חברתה ענתה לה מיד: חכי, אל תפסיקי לנתר, כל עוד את חיה ומדלגת, יש עדין תקווה!". החלה הצפרדע לדשדש ברגליה ללא הרף ואז, ממש לפני שכבר אחרון שריריה פסק מלהיענות לה, הרגישה לפתע כי השמנת , הולכת והופכת למוצקה יותר ויותר.עד שלבסוף עמדה הצפרדע המותשת על חמאה .הדשדוש הממושך בשמנת, גרמו פשוט לחביצת השמנת לחמאה מוצקת. דילגה חיש קל הצפרדע אל מעבר לשולי הכד וחזרה בשמחה אל ביתה אשר על הגבעה.

רחלי וייס

מופיע בעלון:
תגובות לדף