לדנדי, עם פרישתו מהמוסך

מאי 2018

השבוע נערכה מסיבה לרגל סיום תפקידו  של דנדי במוסך. ברכה מצוות המוסך

 מה הוא המוסך ללא דן ידין?                                                                

זה כמעט כמו יום הדין!

או שיש לומר, מה דנדי ללא המוסך?

זאת, רק אתה לדעת מוסמך.

 

אפילו שמזמן יכולת לפרוש לגמלאות,

עדיין עבדת כשהגעת ל"גבורות".

כולם מקנאים בך, נו ברור מאליו,

כי כולם היו רוצים להגיע לשלב...

 

לכל דבר טוב יש סוף, כך אומרים,

ככה באמת פועלים הדברים

עם זאת חשוב מאוד לזכור את העובדה:

יש הרבה מאוד חיים אחרי העבודה.

 

זה הזמן להתפנות למנוחה

להשקעה בעצמך ובמשפחה,

להגשמת חלומות שרקמת כבר מזמן ,

שרצית לעשות אבל "לא נשאר זמן".

 

מודים לך מאוד על כל העבודה,

האכפתיות וההתמדה.

לנו תחסר מאוד העזרה

מלווה בקולות של זמרה.

 

מאחלים לך:

שיהיה לך עם זיוה זמן איכות  ושמחה,

שיהיה כיף גדול והצלחה !

הרבה בריאות ללא מחלה,

אל המנוחה והנחלה.

 

זה הזמן את העבודה לאחרים להשאיר

אבל לעולם לא להפסיק לשיר.

הגיע הזמן אחרי שנים של עבודה

להגיד לכולם: "שלום ותודה,

אני הולך בשמחה ושיורמי יפקד עלי,

רק במסגרת המשפחה..."

 

ללחוץ כמה ידיים, לעשות מסיבה,

לקבל מהסביבה פידבקים של חיבה,

ברכות, מחמאות וכמה דמעות

ויאללה – איזה כיף ,לפרוש לגמלאות!

באהבה והערכה, צוות המוסך

 

 

לדנדי תודות

אני כותבת לך בשם משפחתי ובעיקר בשם אבי שמלאו לו 89 ולבקשתו בקרנו בגבע מקום שאליו הגיע עם עלייתו ארצה וזוכר אותו עד היום לטובה.אני מבקשת להודות לך על הסיור המעניין בגבע בו  פרשת את ההיסטוריה של הקיבוץ, בה שזורה גם ההיסטוריה של חיים ובני משפחתו שעלו איתו.

חיים:                                                                                                            חגית ובני המשפחה

אני ועוד 30 נערים ונערות הגענו לקבוצת גבע. התקבלנו בשמחה ובחמימות גדולה. לדיור הוקצב לנו בית א' שבששת חדריו גרנו כולנו יחד.

אנחנו היינו קבוצת הנוער הראשונה שהגיע מאירופה לגבע מאז פרוץ מלחמת העולם ה-2 (שטרם הסתיימה) שחיה תחת כבוש גרמני. למרות המצב הקשה שבו חיינו בזמן המלחמה לא הייתה שם השמדה ולא רציחות לכן רובינו היינו במצב גופני ונפשי תקין, חדורי התלהבות ושמחת נעורים ורצון עז להשתלב בחיי הארץ. אני חושב שבזה הפתענו את חברי הקבוצה שאולי חששו מקבלת נוער במצב גרוע יותר.גבע העמידה לטיפול בנו 3 חברים נהדרים.

המדריך: שניאור רצין, אם הבית: ציפורה טרטקוב. והמורה: מרים רכס.

שלושתם השקיעו את מלוא זמנם ומרצם כדי להקל את קליטתנו.

התחלנו את חיינו בארץ. בהתאם לנוהג בעליית הנוער עבדנו 1/2 יום ולמדנו 1/2 יום. זה היה לא קל, בייחוד העבודה בחקלאות אבל המשכנו בהתמדה והצלחנו להשתלב בענפי המשק השונים. כעבור זמן התקבלנו ל"הגנה" ועברנו אימונים בסיסיים.

השנים 1945-46 היו סוערות. הבריטים בארץ, הספר הלבן מונע עליית יהודים. יש פעילות של המחתרות השונות. ב-1946 הוקמה תנועת המרי בהשתתפות ההגנה, האצ"ל והלח"י הן מבצעות פעולות נרחבות נגד הבריטים (ליל הגשרים, פיצוץ רכבות ומטוסים). תגובת הצבא הבריטי מגיעה מהר.ב- 29.6.46 מתקיים מבצע הידוע "השבת השחורה" שבו נאסרים חלק ממנהיגי הישוב, מתגלים מחסני נשק ואלפי אנשים נאסרים. גבע לא יוצאת מהכלל. עשרות מחברי המשק נאסרים ומובאים למחנה עתלית ומשם למחנה מעצר ברפיח. בין האסורים גם 8 חברי חברת הנוער כולל אותי. ידוע לי שבתקופה קשה זו כל חברי עלית הנוער התנדבו לעבוד יום שלם ומלאו את מקום החסרים. המאסר נמשך כחודשיים וחצי.

בתקופה זו מתגבש בחברת הנוער גרעין של 24 איש שרוצה להמשיך בהתיישבות. לאחר ברורים מחליטים להצטרף לגרעין בולגרי בוגר יותר "אורים" שנמצא בעצמאות ברעננה בהמתנה להתיישבות.

תשובת הסוכנות היהודית לשבת השחורה הייתה עלית 11 הנקודות בנגב. קבוצת "אורים" נבחרה להיות אחת מהן. העלייה התבצעה ב - 6.10.46 . בין מתיישבי אורים היו גם חלק מהגרעין בגבע. לאחר זמן קצר הסתיימה תקופת הנוער בגבע ויתר הגרעין עבר למחנה אורים ברעננה ובנגב.

לגבינו חניכי חברת הנוער ו' (הבולגרים) קבוצת גבע הייתה הבית הראשון בארץ, והשנתיים בה זכורות כיפות וחשובות לכל החיים. ההשפעה של המדריכים והחברים על עיצוב אישיותנו כאנשי עבודה, אוהבי הארץ, יושר ונתינה הייתה מכרעת ותודתנו הרבה לכולם

שוב תודה על יום מלא זיכרונות - חיים

 

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף