שני ספרים

שני ספרים

לאחרונה  יצא לאור ספרו של דני רובינשטיין "זה אנחנו או הם". ולמרות בקורת נוקבת של חבר, על מהימנות מוגבלת, על אי שמירה בכתיבת  הספר על כללי הכתיבה ההסטורית. הסקת מסקנות חפוזות המבוססות על עדויות של זכרון רחוק ולא תמיד מהימן. התרשמתי מהגישה של המחבר המציג את מהלך האירועים והמאורעות של הצד השני, דהיינו הפלשתינאים יושבי הארץ.אין המחבר מבקר, אין הוא מאשים ,אלא על פי טענתו, מציג עובדות ומסיק מסקנות שאפשר להתווכח עליהן אך לא לדחותן .כאמור, הוא מציג את קורות הצד של האויב בהתייחסות אובייקטיבית ללא התייחסות רגשית. הצגה  המקלה על הבנת העובדות והשיפוט של כל אחד מאיתנו על תוצאות מלחמת השחרור והשלכותיה על ההסטוריה שלנו ושל הפלשתינאים בארץ המדממת שלנו, מכאן ואילך. 

 

(עבד אל-קאדר אל-חוסייני, 1948)

הלילה שבין 7 ל-8 באפריל 1948 היה חשוך במיוחד. אחרי השעה שתיים לפנות בוקר שככו קולות הירי בקרב על הר הקסטל, הפסגה השולטת על הדרך מן השפלה לירושלים. עבד אל-קאדר אל-חוסייני, המפקד הפלסטיני הנערץ של יחידות אל-ג'יהאד אל-מוקדס, הרגיש כי ההסתערות של אנשיו לכיבוש מחדש של ההר – נעצרה.

עבד אל-קאדר, מתוח ועייף, החליט לעלות אל ההר בעצמו, כמעט ללא ליווי, כדי לברר מה קרה. קצת אחרי ארבע בבוקר, סמוך לפסגת ההר, הוא התקרב – כנראה בטעות – אל עמדת הפיקוד של גדוד מוריה, מיחידות ההגנה של ירושלים, ושם נפגע מצרור ונהרג. נפילתו בקרב על הקסטל, והאירועים שהתרחשו בהמשך אותה יממה גורלית, סימנו את נקודת המפנה שהביאה לניצחון היהודי במערכה ולמפלה הפלסטינית.

דרך סיפור חייו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני מתאר הספר את הנתיב שהוביל את הפלסטינים אל הנכבה, החורבן. מדוע לא זכה לתמיכה מצד כל ערביי פלסטין? ומדוע החליטו מדינות ערב להפקיע מידי "בעלי הבעיה" (הפלסטינים) את הנהגת הלחימה בארצם? השאלות האלה – ורבות אחרות הנידונות בספר – מעסיקות עד היום את הציבור הפלסטיני, ובמידה רבה הן רלוונטיות גם לציבור היהודי בישראל. היום, שבעים שנה לאחר האירועים, ראוי ונכון לכל ישראלי להכיר גם את הצד האחר של המלחמה המכוננת ההיא.

קטעים מהרומאן של ישראל זמיר ז"ל חבר קיבוץ בית אלפא היה בן 19 כשלחם על משלט 86, במלחמת העצמאות 1948 היום ברצועת עזה.מי שיקרא את הספר יבין: המדינה הזאת לא נתנה לנו על מגש של כסף.,לכבות את השמש הוא גם סיפורו של גדוד 13 מגולני. שהיה מורכב מחברי הקיבוצים ניר דוד, בית אלפא, חפציבה, בית השיטה, תל-יוסף, עין חרוד , גבע, כפר יחזקאל ועוד.

אנשי גבע ששרתו בגדוד וחלקם השתתף בקרב ביניהם גם חברנו

יונה גפן  היו יוחנן שלזינגר,

יובל בן-דוד ז"ל ונועם רנן

 

האם מוצדק לשלוח גדוד למשימת התאבדות? מח"ט "גולני" נחום גולן ומג"ד 13 אילן חורין התנגדו בכל תוקף, ודרשו לדחות את הפעולה בגלל מזג - האוויר הקשה והתקלות, שאותן צפו מראש. מפקד חזית-הדרום, יגאל אלון, התעלם מפנייתם ודרש מהם "להסתכל על הזירה ממבט יותר רחב..." "לכבות את השמש" הוא קריעת אשנב למחדל שהתרחש במלחמת - השחרור. רומאן מרתק בעל סממנים אוטוביוגראפיים, עשיר בתיאורים שמפליאים בדיוקם גם עשרות שנים לאחר התרחשותם. סיפורה של כיתה י"ב בקיבוץ, שגויסה באמצע הלימודים למלחמה קשה ואכזרית. חבורת צעירים שהתעמתה עם ערכים שלא תמיד עלו בקנה אחד עם העקרונות והאידאלים של המוסד - החינוכי בקיבוץ "השומר הצעיר", שממנו יצאו. ישראל זמיר הוא חבר קיבוץ בית - אלפא, עיתונאי וסופר.

קטעים מהספר נערכו ונמסרו  ע"י דנדי

"...רוץ בכל הכוח, זגַזג בין הקליעים, עקוף פגזים מתרסקים, הצל את חייך!

לא היה כל סיכוי לדעת הִיכן ייפול הפגז הבא, לפנינו או מאחורינו, ומהיכן יורים עלינו.

ביזיון! טירוף-דעת,שיגעון לשלוח באישון-ליל את גדוד 13 בגשם סוחף ובבוץ טובעני אל תוך מובלעת מצרית בעומק האויב, עם פקודה מפורשת:"מקדו עליכם את כל אש צבא מצרים החונה ברצועת-עזה. עליכם להחזיק מעמד יממה תמימה על גבעה, שגובהה 86 מטר מעל פני הים". ידענו, אנחנו הָהָטעיה, הכוח המרכזי יכה במקום אחר.

מי ששלח אותנו במזג-אוויר כה סוער – הקריב אותנו. מדוע לא דחו את הפעולה כאשר היה ברור כי שיירת הדרג השני, ובה תותחים אנטי-טנקים, מטולי פִיאָט, ארגזי תחמושת, תרופות ומזון – לא תגיע?

ידענו, אנחנו חיים על זמן שאול. במה נבלום עשרות טנקים, שריוניות, וחטיבות רגלים שיסתערו עלינו גל אחר גל.

עשרים טנקים מצריים החלו לחמם מנועים בתחתית הגבעה ובעוד רגע ישעטו כלפי מעלה. ומה אז? ובמצע כל אלה הגיח חיל שלנו מתוך שוחה והחל לצעוד מול השריון המצרי כשהוא מתנדנד, ידיו שמוטות, גבו שחוח וראשו נטוי כלפי מטה. עדיין לא ידענו לכנות תופעה זו בשם "הלם-קרב". עשרות פצועים שִיוועו לעזרה-ראשונה, וֱתיקי החובשים ריקים. ברדת היום תסתיים המשימה, הגדוד ייסוג לשועוט והנפגעים יפונו. אך כיצד מחזיקים מעמד עד בוא החשכה? הן לסגת לאור יום פירושו להפקיר את חבריך הפצועים ולגזור עליהם דין מוות.

"אל תשאירו אותי פה", בכה פצוע שרגליו רוסקו. לפתע הניף את ראשו כלפי מעלה וזעק:

"אלוהים לכבות את השמש, שנוכל להתפנות!!" ובהומור, שלא נטשו ברגעים קשים אלה, הִמשיך:" הלוא כבר עשית משהו דומה בעמק-איילון. . ."

מפקד חזית-הדרום יגאל אלון התעקש שהגדוד יצא למשימה בכל מזג-אויר והבטיח סיוע ארטילרי, הפצצות מן האוויר.

היכן כל אלה?

החייל שנשאתי על גבי בכה, נאנק מכאבים, התחנן שאניח לו למות. ביד אחת נתלה על צווארי ובשהייה הִכה על ראשי. הוא צרח, נשך, שרט. מי  שעבר לידנו עצר בתדהמה: חייל נשא חייל ושניהם מגואלים בדם.

"אסור לעצור, תראה, עוד נגיע, עוד נינצל," מלמלתי בקצב הריצה. חול סטר על פניי, פגז נפל לרגליי, נתרצה ולא התפוצץ.

שוב קבלתי את חיי במתנה. מי שעומד למות – חש בבטנו פרפורי מוות וסופד לעצמו בעודו בחיים. כך היה בסַנְדֶלֶה, בְחִירְבֶּת-מעין ובדרך למשלט 86.

"רוץ, רוץ, אולי בכל זאת תינצל. מה כבר הספקת לעשות בחייך הקצרים? בקושי זיינת פעם אחת, "שיניי נקשו וליבי הלם. רצתי, נפלתי, קמתי, הלכתי והפגזים דלקו אחרי.

"וָוִי חטף פגז ברגלים!" שמעתי את צעקתו של מֶמִיק, ורצתי עימו לעמדה. פגז ריטש את שתי כפות רגליו. פשטתי את מעילי, פרשתי אותו בתעלה המבוצבצת והשכבנו אותו. בנימין ורדי הגיע והזריק לו מורפיום.

"למה לא מפנים אותי?  שאל בקול מתייפח. וכי לא יפנו אותו?

הוא יבב זמן-מה ולפתע התעשת, הניף את גופו מעל פני התעלה ושאג, כפי שקראנו בשעתו ב"אנשי-פאנפילוב": "נרסק את הפאשיסטים! קדימה גדוד שלוש-עשרה, תחי מדינת-ישראל"

חיילים על דעת עצמם, החלו לנוע לכיוון הוואדי, אך נחסמו על-ידי המ"מ עוזי פיינרמן, שניצב על גבעה זעירה, סמוך לפתח הוואדי, מקלע בידו ושאג בקולו הרועם:" גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלש-עשרה לא ייסוג!"

הוא דמה בעייני לגיבור סרט סובייטי. חיילים מבועתים, שהיו בדרכם לוואדי, נעצרו, ולתדהמתי הצטרפו למקהלה:"גדוד-שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש-עשרה לא ייסוג!"

כדורים שרקו, פגזים התנפצו, והם צרחו, ממיק היה אחד מהם.

עם דמדומי בוקר שבנו בידיים ריקות.

לימים סיפר יצחק דורָה  כי בהיותם בוואדי, במרחק של קילומטר ממשלט שמונים ושש, פגז התפוצץ וברשי נפל מתבוסס בדמו.

כעבור ימים אחדים הגיע עיתון לשועוט ובעמוד הראשון תמונה מחזית-הדרום,יגאל אלון חבוק בחברת פלמחניקים ליד שלט-דרכים בצומת אבו-עגילה-אל-עריש.

 

 

כרזת יום העצמאות תש"ט 1949

מופיע בעלון:
תגובות לדף