וזה שאינו יודע לשאול - רחלי וייס

וזה שאינו יודע לשאול....

אחד הצירים העיקריים בהגדה של פסח היא השאלה והיכולת לשאול. שיאו של ציר זה הוא הקטע המתאר את ארבעת הבנים. בהיררכיית הבנים, את המקום האחרון תופס דווקא מי שאינו יודע לשאול, ולא הרשע, ללמדך ש"בורות" ו"חוסר עניין" הינן גרועות מן הכל. מי שאינו יודע לשאול מגלה חוסר אכפתיות, עצלות ואדישות. הוא לא מעורר מחשבתו ואינו מביע עמדה אישית ולכן מקבל מענה רדוד ההולם את מצבו. השאלה לעומת זאת, מראה שמשהו מטריד את השואל, שהוא שם לב אל מה שקורה סביבו, שהוא מחפש תשובה לשאלותיו. האב מצווה באגדה "לפתוח" את האפשרות לשאול שאלות ( את פתח לו..)כי זו אחת ממהויות הקיום שלנו- לא להישאר אדישים, לא להיסמך על חשיבתו של האחר.

לא ממזמן שוחחתי עם חבר קיבוץ ותיק שהלין על כך שאני שואלת שאלות. הוא על פי תפיסתו מעולם לא שואל שאלות, הוא הולך אחרי מה שהממסד אומר, סומך עליהם בעיניים עצומות.    חברות חשוכות מאופיינות בהליכה שכזו בעיניים עצומות אחרי המנהיג שלהם. למשל, הדתיים האדוקים מאוד בכל דת הולכים כך אחרי הרב, הכומר או הקאדי שלהם, בעיניים עצומות, בלי לשאול שאלות. הם התרגלו שיש מי שחושב בשבילם, יודע טוב מהם מה נכון ומה שגוי.  גם חברות עם מנהיגות מאוד כריזמטית או טוטאליטרית, נוהגות לבטל את החשיבה העצמית.

גם בתנועה הקיבוצית, התפתח הלך רוח דומה. חבר הקיבוץ חונך שיש מי שחושב, מכוון ומחליט עבורו. האסיפה, הוועדות, המזכיר.... נכון, שהאצבעות בקלפי הכריעו לרוב- אך המלצת מזכירות הייתה מספקת בשביל הצבעת בעד או נגד בלי שהחבר בדק לעומק את הנושא שעל הפרק, בלי שהחבר העביר את הנושא במסננים של החשיבה העצמית שלו.

בחברות נאורות לעומת זאת, כל שותף מגלה אחריות אישית על ידי זה שהוא הופך עצמו לשותף בפועל, על ידי זה שהוא בודק (היום יש שפע של מידע נגיש בלחיצת אצבע) שוקל, מציע אלטרנטיבות... התמזל מזלנו שאנו חיים בחברה שדרך התנהלותה מאפשרת מעורבות ישירה שכזו.

אנו עדים היום בגבע בהרגשתי לממסד שרואה בשאלות מטרד והפרעה ובשואלים אנשים שמנסים להשליט את דעתם. נוח יותר לממסד בעדר שהולך אחריהם. אבל, אנו חייבים היום יותר מתמיד להיות עיירנים, לגלות אחריות אישית על ידי נקיטת עמדה וגלויי אכפתיות ציבורית, לשאול שאלות ולדרוש תשובות.  

רחלי וייס

מופיע בעלון:
תגובות לדף