האריסים החדשים

מתוך "ממון" "טור שישי" סבר פלוצקר   מה-    2/3

האריסים החדשים

פרופ. רחל אלתרמן , חוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות שבטכניון והסמכות בה' הידיעה למדיניות קרקע ושיכון נסערת.

 עיניה מקרינות רישפי כעס. היא ועמיתתה, פרופ. מיכל פלגי מאוניברסיטת חיפה, השלימו מחקר מקיף, ראשון מסוגו  בארץ, על זכויות בקרקע ובדיור שחל המגזר הכפרי והשוואתן עם המצב במדינות הOECD  .

ממצאי המחקר - שהוגש למשרד החקלאות - מקוממים אותה, והיא נותנת להם בטוי מילולי חריף, תקינות פוליטית לא מעניינת אותה; בשום מצב היא לא תיכנע למיתוסים שיקריים." המגזר הכפרי בארץ", היא אומרת, "מופלה לרעה כפי שלא מופלה מגזר כפרי באף מדינה מפותחת. קיבוצים ומושבים סובלים מאפליה שלטונית מכוונת שמקורה בדעות קדומות ובדמוי מסולף. כלפי הקיבוצניקים והמושבניקים משתמשים בשפת גינויים המזכירה ולו במעט את השפה שבה תוקפים האנטישמים את היהודים. מתארים אותם כעשירי הארץ הסוחטים את הקופה הציבורית וגוזלים פריוילגיות על חשבון אחרים - בשעה שהמציאות הפוכה.המגזר  הכפרי בישראל, מקיבוצי הספר עד מושבי עולים, נרמס על ידי מדיניות קרקעית של ממשלות ורשויות ומוחלש כלכלית, חברתית ופוליטית.

כה מוחלש שוויתר בלית ברירה, על מרבית זכויותיו."

 במחקר נמצא כי "סל הזכויות" לקרקע ודיור של החקלאים בישראל נמוך ב 50% עד 80% מ"סל הזכויות" של חקלאים בכמה מדיניות OECD כמו פורטוגל, ספרד, צרפת, איטליה, הולנד, פולין והונגריה.

ש.מה גורם לפער כה גדול בין הזכויות הבסיסיות של החקלאים בהתיישבות העובדת בארץ מול המערב?

אלתרמן: "הבעלות הלא ממוסדת ולא בטוחה על הקרקע. משטר המקרקעין בישראל מקנה זכויות מועטות לחקלאים וחורג באופן קיצוני מהמקובל ברוב המדינות המפותחות.

בהקשר הקרקעי, חברי ההתיישבות העובדת למעשה מקבילים לאריסים. הסדר משפטי כזה של אריסות כבר מזמן לא קיים בארצות הOECD , המדיניות היא לתת זכויות יציבות וברורות במקרקעין ובדיור. אצלינו להפך".

"הבעלות על הקרקע", מסבירה אלתרמן,, המשמשת  גם יועצת למוסדות כלכליים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, האו"ם, ארגון המזון העולמי ו OECD "היא יסוד היסודות של הקניין הפרטי.הבעלות על נד"לן מאפשרת בין השאר לקבל הלוואה כנגד משכון, להבטיח קיום מינימלי לעת זיקנה ולהוריש רכוש כלשהו לילדים. הממשלות בישראל הבינו זאת , ובאמצעות רשות מקרקעי ישראל ניהלו מדיניות ברורה של הפרטה זוחלת של קרקע למגורים במגזר העירוני.

"החלטה אחר החלטה". אומרת אלתרמן "הכירה המדינה בזכויות של דיירים במגזר העירוני לקרקע לאומית עליה בנויות דירותיהם ואיפשרה להם לממש

בעלות זניחה. לא כך במגזר הכפרי: כאן גם המדינה וגם בתי המשפט מנעו מהחקלאים זכויות לאדמה עליה התיישבו ואותה עיבדו. למעשה נישלו אותם ממנה."

בארצות אחרות לא נהוגה בעלות לאומית או אפילו לא מוניציפאלית על קרקע חקלאית.

פרופ. אלתרמן לא מהססת לבקר בחריפות את החלטת בג"צ בעניין קרקעות במושבים וקיבוצים מ 2002 שבשם המושג המעורפל של  "צדק חלוקתי"  שלא מתייחס לשום דבר" כדבריה, ביטל החלטות של רשות מקרקעי ישראל שהייתה בהן משום הכרה חלקית ומוגבלת בזכויות החקלאים על הקרקע. הם נותרו מאז, לדעתה, "מופלים ומקופחים בהשוואה לך ולי, העירונים".

ש. מדוע אם כן , קולם לא נשמע ברמה, שאלתי את פרופ. אלתרמן, הרי אנחנו חיים בחברה שבה כל קבוצה וכל קהילייה מנפנפות בלי סוף בשלטים "קפחו אותנו!" "מגיע לנו".

"כי משרדי הממשלה עויינים אותם, עונה אלתרמן, דעת הקהל מוסתת נגדם, הקהל העירוני פיתח קינאה כלפיהם, ולכן הכפריים לא רואים שום טעם למחאה.

במצגת שהכינה להרצאותיה בנושא מונה פרופ. אלתרמן 14 דעות קדומות נגד קיבוצים ומושבים  ומוחקת אותן בקו אדום עבה.

אלתרמן: "לו ישראל היתה חברה בבית הדין האירופי לזכויות אדם הייתי ממליצה למגזר הכפרי שלנו להגיש תלונה נגד הממשלה על רמיסת זכויותיו. אין לי ספק שהיה זוכה במשפט." גם במסגרת המדיניות הכללית של בעלות לאומית על הקרקע. "אין כל הצדקה לכך שזכויות הקניין שחל החקלאים בארץ הן בדרך כלל חלשות ולא יציבות".

ש. אבל הקיבוצים והמושבים קבלו בחכירה קרקע לחקלאות. והנה, החקלאות נגמרת.

ת. "בעולם כבר נהוגה ההפרדה בין כפר לחקלאות , ורצוי לעשותה גם בארץ. משום שרוב תושבי המגזר הכפרי לא יכולים להתקיים מחקלאות, צריך לאפשר להם שימושים אחרים בקרקע כדי שימשיכו להיות כפריים. כך נהוג בעולם המתקדם. צריך להשתחרר אחת ולתמיד מתסביך הקינאה כלפיהם. אין במה לקנא.

קיומו של הכפר חיוני לקיומה של מדינת ישראל"

ש. אבל הקרקעות לא שלהם , הן של כולנו.

ת. "גם הקרקע הלאומית שעליה נבנו השיכונים והשכונות ברחבי המדינה היא "של כולנו" - ובכל זאת לדייריהם מוסדרת בהדרגה בעלות מלאה עליה, כמעט ללא תשלום. ניתנו להם זכויות שנשללות מהכפריים. אתה יודע למה הקיבוצים לא קנו את הקרקע שעליה הם יושבים ושאותה עיבדו ומעבדים? לא בגלל מחסור באמצעים כספיים: בעת הקמתם היה שווי הקרקעות הללו אפסי ואפילו שלילי. הם ויתרו על הקנייה בגלל אידיאולוגיה, בגלל השקפת עולם ציונית-שיתופית.

כעת מענישים אותם עליה.

ש.למדינה יש זכות להפקיע קרקע?

ת. "הפקעה של קרקע חקלאית במשבצות של ההתיישבות העובדת לא נחשבת אצלנו, מבחינה משפטית, כ"הפקעה", אלא כהפעלה של סעיף ה"השבה" של הקרקע למדינה, הכלול בחוזי שכירות והחכירה. אחרי פסיקת בג"צ הסמיכו את עצמם מוסדות המדינה לקחת קרקע חקלאית בכפייה תוך תשלום פיצוי זניח עד אפסי. במשטר דמוקרטי משיגים צדק כלכלי באמצעות מיסוי, לא באמצעות הפקעה. כששווי הקרקע החקלאית עולה, אפשר להטיל עליה היטל השבחה אפילו של 100% אבל להשאיר אותה בידי מי שמחזיק בה בזכות".

"המדינה מערימה קשיים מיותרים על קיבוצים ומושבים המעוניינים להתרחב", מספרת אלתרמן. גם בהשוואה לעיירות פיתוח, " דופקים בגדול את קיבוצי הספר ואת מושבי העולים", היא מוסיפה בשפה לא אקדמית לדבריה, המשך המדיניות הקרקעית "הדורסנית" יגרום להתרוששות כלכלית וחברתית של המגזר הכפרי ויעודד "חקלאות תאגידית": מעבר לחוות חקלאיות גדולות בבעלות תאגידים."אם וכאשר יצליחו לסלק את ההתיישבות העובדת מהקרקע החקלאית ישתלטו עליה תאגידים", היא מזהירה, "תאגידים ללא זיקה לרעיון השיתופי שפיתח בארץ חקלאות נהדרת. הורסים כאן בשיטתיות את מה שעוד נשאר מהמופת הישראלי של חיים בקולקטיב חקלאי".

ש. מה היית עושה אחרת?

"הייתי פועלת להעצמת המגזר הכפרי ולא לחיסולו. מעניקה לו אותן זכויות בנדל"ן כמו למגזר העירוני. כי נכון לעכשיו, המגזר החקלאי מסבסד את העירוני".

ככתוב במסקנות המחקר החדש: "מחיר כלכלי ואישי כבר משולם על ידי מיעוט - חברי המושבים והקבוצים - לתובת תושבי הערים, ולא לטובת התכנון והבינוי  העירוני הרצויים.

וזה אבסורד                                                                      הביאה לדף ענת נצר

מופיע בעלון:
תגובות לדף