תערוכה לזכר אהרן אפלפלד בספריה

אהרון אפלפלד 1932-2018

פינת זכרון לאהרון אפלפלד בספריה

 

מתוך גליון "הארץ" השבוע גילי איזיקוביץ


הסופר אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, מת הלילה (חמישי) בגיל 85.. הוא כתב במהלך הקריירה הארוכה שלו כמעט 50 ספרים - האחרון שבהם, "תימהון", יצא לאור בסתיו האחרון. הלווייתו תתקיים ביום ראשון בגבעת שאול שבירושלים.

במשך שנים התייחסה הציבוריות הישראלית לאהרון אפלפלד כאל סופר שואה וגלות. בוודאי תרמו לכך גם מראהו, פניו העגלגלים, הכובע השחור הנצחי שעל ראשו וקולו החרישי, שקט כמעט עד לחישה. אבל יהיה זה תיאור שגוי. ברק העיניים שלו סיפר סיפור אחר, ולא רק הוא. אחד הסיפורים המוכרים ביותר בנוגע לאפלפלד, כזה שהשתרש כבר כמיתולוגיה, הוא מה שאירע בפסטיבל הסופרים בירושלים במשכנות שאננים לפני כשבע שנים. שם, על הבמה, ראיינה אותו הסופרת האמריקאית ניקול קראוס. היא פרסה את הביוגרפיה יוצאת הדופן שלו ותהתה איך הצליח לשרוד את מה שעבר. אפלפלד הרים את עיניו הנתונות משקפיים שעדשותיהן עבות והשיב חרישית "ניקול, את הרי יודעת שאני יצור פרא".

מי שעבר את מה שהספיק אפלפלד לעבור עוד לפני שמלאו לו 20, מוכרח להיות יצור כזה. הוא נולד ברומניה ב- 1932 ולפני שמלאו לו שמונה נעקר מילדותו: אמו נרצחה והוא ואביו נלקחו לגטו ומשם למחנה עבודה. כשהופרד מאביו ברח ונדד לבדו במשך שנתיים. שנה התגורר בביתה של זונה אוקראינית ואז ברח שוב, נדד והסתתר ביערות, צעד עם חיילי הצבא האדום מרומניה לבולגריה ומשם עם ילדים עזובים לאיטליה. ב- 1946 עלה לארץ לבדו. בארץ, כשהוא בן 25, גילה שאביו שרד את השואה וחי בישראל.

אפלפלד הבן נסע לפרדס שבו עבד אביו כדי לפגוש אותו, ומבלי ששוחח אתו ידע כי האיש הוא אמנם אביובראיון ב"גלריה" סיפר כיצד ניגש לפועל הזקן שעמד על סולם ושאל "הר אפלפלד?" ואביו הביט בו ולא ענה. "זה לא היה פשוט מפני שהוא איבד אותי כשהייתי ילד והיחס אלי, עד סוף ימיו, היה כאל ילד. הוא היה מצלצל בבוקר אלי ואומר לי: 'ארווין, בחוץ קריר, קח סוודר'. אני כבר הייתי נשוי ואבא לילדים בעצמי, אבל הוא עדיין ראה אותי כילד".

 

אפלפלד. "ציידו אותי בהרבה חוויות, לא פלא שאני כותב הרבה ספרים"אריק סולטן

ב-1956 החל לפרסם מכתביו - בהתחלה שירים ואחר כך ספרים. ועוד קודם השלים את לימודיו: בבית הספר החקלאי בעין כרם ובנהלל ותואר ראשון ושני בספרות עברית ויידית בירושלים. ב- 1962 הופיע "עשן", קובץ הסיפורים שלו והספר הראשון שהוציא. מאז חיבר כמעט 50 ספרים, כולם עוסקים בדרך זו או אחרת במלחמת העולם השניה ובאירופה האחרון שבהם "תימהון", יצא בסוף השנה שעברה.

שפתו הרזה, ומשהו מהחיבור לטבע שנצרב בו בשנים בהן שרד ביערות, הלכה והתחדדה מספר לספר, מותירה לקורא תחושה מעוררת אי נוחות ומרחבים להשלים בהם בדמיונו את מה שהותיר הסופר בלתי כתוב.

לאורך השנים זכה אפלפלד בפרסים ספרותיים רבים: פרס ברנר ופרס ישראל לספרות, פרס אוסישקין ופרס מילוא וב-2013 היה מועמד לפרס מאן בוקר הבינלאומי. לא פעם הועלה שמו כזוכה ראוי ואפשרי בפרס נובל לספרות. חוקרת הספרות קציעה עלון, שביחד עם יוחאי אופנהיימר חיברה את ספר המחקר "אמנות הסימפטום - קריאות ביצירותיו של אהרון אפלפלד", מסבירה כי בעיניה היה ראוי לפרס בזכות "היכולת שלו לתאר דיסטופיה מוחלטת ועדיין להחזיק מורכבות רגשית ולא להיגרר לפאתוס או קיטש. זו גדולה נדירה. את העומק הרגשי של אפלפלד מרגישים בקריאת שלושת המשפטים הראשונים בספר, עוד לפני שהוא אומר כמעט כלום. אפלפלד הוא הקורפוס הספרותי החוקר את הנפש האנושית במצבי קיצון".


לימים, כשהתבקש לתאר את תפקידו כסופר, אמר כי זוהי "תחושת חובה המוטלת עלי, כאילו חובה עלי לעשות, להעלות את הפנימי שלי שהוא גם אישי וגם, ידעתי את זה, מאוד קולקטיבי" בהמשך, בראיון שנתן ב- 2015, הסביר "בכל מקום היה כתוב 'תשכח' ואני רציתי דווקא לזכור. אם גדלת בנהלל זכית לייחוס שלם ואני לא רציתי את הייחוס הזה. רציתי להיות אני". לימים, במאמרים ובמחקרים למשל, תתפש הדבקות שלו בזהותו השורשית כמקור השראה רוחני לתנועות אחרות ועכשוויות, דוגמת ערספואטיקה. בכל מקרה, תיוגו כ"סופר שואה" היה לו לרועץ. "פירושה צמצום", אמר, "כתיבה ל'אומללים האלו'. אמרו עלי שאני יותר מדי יהודי ומעולם לא היה ברור לי מה הכוונה ביותר מדי שואה, ביותר מדי יהודי". על השאלה, האם הוא כותב עדיין סיפורים חדשים השיב בדרכו האופיינית: "מה פירוש?", אמר בחיוך, "הרי רק התחלתי".


*************** 

ספריו של אפלפלד מצויים בספריית גבע..

מופיע בעלון:
תגובות לדף