זכרונות מהסולם: הרוזנפלדים 2- דנדי

זכרונות מהסולם

הרוזנפלדים  (המשך) והפעם נונל.

חיים רוזנפלד

נולד בתרנ"ה  1894

עלה ארצה בתקופת התורכים 1219 בשנת תרע"ג והוא בן 18

בן 27 עלה לגבע תרפ"א 21-12-1921

נפטר בן 76 בי"ב בשבט תשל"א   1971

*

רחל רוניה זוטולובסקי רוזנפלד

נפטרה באדר תרצ"ב

והיא בת 32 שנה

 *


שאול רוזנפלד

נולד בגבע 3-10-1922

הבן הראשון שנולד על הגבעה

נפטר ב 10-4-2000

*

עמנואל נונל רוזנפלד

נולד בגבע26-11-1926

חי עם משפחתו בלכיש

נפטר ב 16-05-1997 נקבר בלכיש 18-04-1997

זמן קצר אחרי מותו נפטרה פנינה אשתו ונקברה לידו

****

נונל  נולד בגבע ב-1926 להוריו רחל וחיים. בהיותו בן שש התייתם מאימו  ששמה קץ לחייה  ב- ל' באדר ב" התר"צב, (8-3-1932 ),  בחדרם בצריף  הרכבת הצפוני .

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת ,חיים כבר הלך לעבודה.

גם בתנאים המיוחדים שהיו בגבע (אני מתכוון ללינה המשותפת), עדיין לתא המשפחתי הייתה חשיבות רבה. אבל מי שיקרא שוב את מה שכתבתי על חיים יוכל להבין  שבעצם הסתובב בין המבוגרים ילד כמעט יתום.למזלו הטוב , נונל היה חכם ,חזק  ובעל סבר פנים טוב ואהוב על כולם.

הפעם הראשונה ששמעתי שמישהו חשב שצריך לדאוג לו לפנים משורת הדין, היה כששמעתי מאימא שלי, שהייתה שולחת לו  לב-ס "כדורי" חבילות של ממתקים בדואר.  כשנונל החל את לימודיו  ב"כדורי", חיים היה מגויס לצבא הבריטי.

נונל היה מחזור  ב". חבריו למחזור יובל גוריון, דניאל רז, מוטי אפרתי, אליעזר קולר, יוסף הורביץ  ועוד  כמה  ילדי חוץ. ביניהם רינה פרלסון .

מכיוון שאני יליד 1933, ברור שאת עשר השנים הראשונות אינני זוכר.

הפעם הראשונה שנתקלתי בנונל היה אירוע שבנס לא נגמר באסון.

היום קשה אולי להבין את זה, אבל בבית ההורים לא היה פירור של משהו להכניס לפה.  בין הארוחות היינו ממש רעבים, והיינו מוכנים לעשות הכול, כלומר כל דבר כדי להשביע את הרעב. מדובר בצייד יונים או  "סחיבה" מהלול. מילת המפתח היה  "סחיבה"  ולא גנבה. כמובן ענבים ,תאנים ,אבטיחים וכל מה שיכולנו לשים עליו את ידינו.אבל הדבר שהכי חסר לנו היה דברי מתיקה. לפעמים היה מגיע פח עם סוכריות "יוטיליטי" שהיו דבוקות אחת לשנייה, ובכל זאת כשהצלחנו  לקחת חופן סוכריות לא הייתה שמחה גדולה מזאת. אבל השמחה האמתית הייתה כשחיים הגיע מהצבא הבריטי . כיסיו היו מלאים בסוכריות טופי, והוא חלק לכולנו . ולא היה אושר גדול מזה. נחזור ליונים, בגג המתבן של רפת-א קננו יונים . מוטי אפרתי  ונונל שמו מלכודות, ובשבת בצהריים החליטו לעלות לגג לראות מה קורה.תוך כדי צעידה על הגג נתקלו בחוט חשמל שהיה מונח על גג הפח, ומסתבר שהיה בו זרם שלא הורג , אבל מספיק כדי לכווץ את כף היד .נונל נפל על הגג מבלי יכולת לזוז.   למוטי היה ברור שאם לא ינתקו את הזרם מיד זה יהיה מוות בטוח.  

הוא עזב את המקום בריצה לעבר חדרו של זק (זו הייתה שבת) זק, אביו של יאיר זק, היה איש מאד אינטליגנטי, שמע את מוטי ותוך חצי דקה, רץ למרכזיית החשמל ,והוריד את המתג הראשי.

משם הם רצו אל נונל,  ואספו אותו  לבית החולים , כשהוא בקושי נושם .

כעבור שבועיים הוא חזר לגבע, צבע עורו השתנה מעט, אך אפשר להגיד שהוא חזר לעצמו ואולי אפילו יותר מזה.

סיפור נוסף שמעתי ממש מפיו, ואקרא לו  "המשולש" (במקום בו  נמצא היום הפרקיון)

כמו שסיפרתי , ערב ערב היה "סידור  עבודה", חיים ישב בראש השולחן בחדר -האוכל והחברים סביבו, כל אחד ביקש לו את  הפרד הטוב ביותר, ולא פעם היו הוויכוחים  נגמרו בדמעות.

ונונל, היה מלווה את חיים ונמצא בין המבוגרים .אוזניו כרויות וקולטות כל מילה ..

אחד הפלחים אומר: אם ביום ראשון  אקבל את הפרדות קיפרוס  ומסדה, אגמור לחרוש את "המשולש" בשמונה שעות.

נונל כבן חמש עשרה מאזין ומפנים. בשבת קם בחמש בבוקר, רתם את הפרדות ירד למשולש והחל בחריש.  הוא אהב את הפרדות והן נשמעו לו,שקט היה מסביב, מכוניות נסעו בקושי, ואפילו צפירת רכבת העמק המודיעה על בואה לממתינים בתחנת כפר יחזקאל, עצרה אותו רק  לרגע. הוא עצר התבונן בעשן הקטר, והמשיך הלאה, כשרק  צלילו  של סכין המחרשה משמיע את המנגינה המוכרת . תלם ועוד תלם .הזעה ניגרת מגב הבהמות וגם ממצחו של הנער.     לאחר שש שעות עצר, זקף את קומתו ,שוב ניגב את הזעה והתבונן, השדה חרוש מהקצה אל הקצה . הפך את המחרשה ,שוט אחרון לפרדות , והביתה.

גם כשעברו לעבוד בטרקטורים במספוא, נונל לא היה מרוצה .             

זה לא אותו דבר אמר: טרקטור רק "רואה" בוץ ומיד שוקע, אבל  אם העגלה עם הפרדות  שוקעת, אין בעיה, תן להן עוד שוט ומיד יוציאו את העגלה מן הבוץ.

עד היום לא שמעתי של מי הייתה היוזמה לשלוח אותו ל"כדורי". גם  בשנים  יותר מאוחרות זה לא היה מקובל, להוציא מגבע נער,(18) גבע היה מקום שהיו כאלה שניסו לצייר אותה  כמרכז העולם, ולשלוח אותו לרעות בשדות זרים לפגוש נערים מכל הארץ ללמוד אצל מורים רחמנא ליצלן שהתורה של גבע אינה שגורה אצלם . מה הוא ככר יכול ללמוד שם ?

ובכל זאת כולם ליוו אותו בברכה, ויותר מזה ,הוא היה מעין מגדלור לחשיבות ההשכלה . בזכותו שמענו על כדורי ,על רמת הלימודים שם ובעיקר על המשמעת העצמית והכל בזכותו של המנהל המיתולוגי פיאט. ובכל זאת מי שלח אותו ? כנראה שזו הייתה ועדת חינוך ובראשה אליוקים, ואולי המורה המיתולוגי ישראל גור אריה.

נונל  נולד ב1926 וסיים ללמוד בכדורי ב-1946 . בן 20 .

 

תוך כדי הכתיבה נזכרתי בבן דודי רמי (88) ,היום במושב בית חרות שלמד עם נונל  באותה הכיתה. נונל, סיפר לי רמי, היה בעינינו דמות מסתורית. הוא היה המבוגר שבכיתה תלמיד מצטיין אבל  לא מעורב בכלום. היו שמועות על היחסים הקשים עם אבא שלו.

הייתה לכיתה קבוצת כדורגל שהתחרתה מול הצ'רקסיים  בכפר קמא ,שלא לקח בה חלק, אבל הצטיין כמנחית בקבוצת הכדור עף. הם גם הגיעו לגבע לתחרות והיכו את הגבעים שוק על ירך. הלימודים ב"כדורי" הסתיימו והוא  חזר לגבע.

בגבע היה נהוג להדריך את הילדים לאחר שעות הלימודים. חשיבות ההדרכה הייתה רבה . זו הייתה  תוספת השכלה בלתי פורמלית כמו: ללמוד לרקוד , למדנו ריקודים ישראלים שהחלו לצוץ, וגם ריקודי עמים שהגיעו לגבע עם ההכשרה מבן שמן.  מי  שלימדה  את הנוער בגבע  ריקודי העמים ,כמו פולקה קרקוביאק ועוד הייתה שרה חזין.

לפני ואחרי הריקודים היינו שרים להנאתנו את השירים שלמדנו מ"הגדולים".

היינו מחזור "ו" ואת כל ההדרכה (או הפעולות כמו שקראו לזה אז) קיבל על עצמו נונל,  היינו כתה של זמרים :תמי, יואב ואילנה רובינא  שגם נגנה באקורדיאון.

ב-1947 נונל התחיל להדריך אותנו .הוא היה מעסיק אותנו שני ערבים בשבוע, והיינו מוקסמים ממנו, הוא דיבר אלינו תמיד בגובה העיניים, הייתה לנו הרגשה שהוא אחד מאתנו.

נונל היה מעביר לנו גם פעולות לילה וזה כהכנה לאימונים של הגד"נע, כמו לעבור את הוואדי אחד אחד ולהביא ענף מעץ הדומים. האמת לא לכולם היה האומץ.

ואז הגיע הרגע הגדול, הכניסה לנוער העובד .הייתה התרגשות גדולה, הייתה במה, ההורים הנרגשים באו, המחנכים הגיעו (אולי לבדוק מה נונל עושה איתנו) ההצלחה הייתה מלאה.

גם אחרי תקופת ההדרכה נשארנו בקשרים מיוחדים. היינו יוצאים בשבתות לרכוב ביחד על סוסים ומשחקים כדורסל בלילות . התאורה במגרש לא הייתה משהו והמגרש המואר נראה מרחוק כקובייה של אור  באפילה שמסביב .(אני מזכיר שהתאורה החדשה הייתה העילה להקמת הגבעטרון)

בשמונה  וחצי היינו במגרש מחכים לו. מיד עם הגיעו היה מוריד את המכנסיים הארוכים ונשאר בתחתוני עבודה, אבל ,הופך את התחתונים עם החנות אחורה בדרך כלל שיחקנו שלושה נגד שלושה, שומרים אישית. מישהו קלע סל , נונל  מסתובב, ובקול שיכולת להבין שבפעם הבאה זו סטירת לחי, ---מי שמר עליו.

ככה בילינו ערב ערב, בתשע וחצי הלכנו להכין שעורים.

לסיפור הבא אני קורא   "היה או לא היה"   משום   שאיש מגיבורי הסיפור כבר איננו בחיים.  אבל ישנם רבים ששמעו אותו מכלי ראשון. .

כדי לאמת את הסיפור הזה שנקרא לו  "חמי טבריה" דיברתי עם לפחות חמישה אנשים ונשים. והריהו  לפניכם:

גם לפני 70 שנה היו לחברי גבע כאבי גב ,מסיבות שונות ולא זה המקום לפרטן. זכורה לי במיוחד אמא שלי ,שהייתה נוסעת שנה שנה לשבוע "לחמי טבריה" .

אפשר להגיד שזה היה מעין נופש, שעלה לגבע לא מעט, לכן כנראה הוחלט בוועדת בריאות לייעל הנושא.

הייתה אפשרות לקנות ב"חמי טבריה" את בוץ המרפא.  במקלחת הציבורית היה חדר  אמבטיה, לאחר מהילת הבוץ במים חמים אפשר היה לקבל טיפול כמעט כמו בחמי טבריה ,

חברת גבע קסניה רימון , קבלה על עצמה לתת מזור לסובלים מכאבי הגב ובא לציון גואל.

אלא מה ?  כמה שבועות הלך הכול חלק, נונל שהיה מרכז המשק היה נוסע לטבריה להביא את הבוץ , שהיה ארוז בשלוש חבית קטנות.

את החביות העמיס על טנדר שהיה בשימוש  באותו זמן וכרגיל יצא לדרכו. בהגיעו לסיבוב קצת אחרי חמדיה, נפתחה הדלת האחורית של הטנדר , החביות עפו לכביש ואיתן תכולתן היקרה .

מה לעשות? לחזור לטבריה ? לשלם שוב? הוא ממשיך לגבע, פוגש את איתן

מדברים עם שאול ברזק  ובוחרים בוץ עם ריח דומה מבריכות הדגים.

קסניה קיבלה את המשלוחים. החולים כנראה החלימו, בחצר הילכו שמועות אבל לא יותר מזה.  וכל זה עד הרגע הבלתי נשכח.

כבר כמה זמן  שקסניה  הרגישה שהבוץ מריח אחרת, אבל כשקרפיון צעיר קפץ מתוך ידיה הבינה בברור  והחגיגה הזאת נגמרה.

למרות שנונל מרד במוסכמות  בכלל ובצורת החיים בגבע בפרט, העזיבה שלו והפרידה מגבע לא היו קלות ואולי אפילו בעייתיות.

לגמרי במקרה התחברתי ללכיש דרך חברי הטוב איתן דביר . עבדנו שנתיים

בזמביה כשעדיין היה קיבוצניק, ומשעבר ללכיש  ב-1974, הייתי מבקר אותו לפחות פעם בשנה, כך התחדש גם הקשר שלי עם נונל שהגיע ללכיש  ב-1963 עם פנינה.

 פנינה הגיעה לגבע ב-1952 עם גרעין הבונים מארה"ב.  הגרעין היה מיועד לקב. אורים, וכרגיל חתונות עם בני ובנות גבע שינו את המסלול.

במקרה של פנינה ונונל המסלול היה ארוך ומפותל. החתונה שלהם נערכה באמריקה  בחוג המשפחה ושם גם נולדה ביתם הבכורה רחלי,  הם חזרו לגבע

כשהיא בת עשרה חודשים ועדיין לא החליטו, גבע כן או לא.

 בתקופה שהיו בגבע , נולדה דבוריק (על שם דודתו האהובה דבורה דיין מנהלל).  נונל קיבל עבודה כמרכז משק בלכיש ולאחר סיום התפקיד הם מחליטים  לחזור לגבע וחוזרים עם בת הזקונים נאווה . ב-1963 הייתה החלטתם  סופית , והם נשארים בלכיש כמושבניקים מין המניין.

אפשר  לסכם את התקופה הזאת  בערך כך: השנים 1953   1963 היו שנים של התלבטויות, שהסתיימו  כנראה בצעד הנכון.

לאורך כל השנים בפגישות הרבות שהיה לנו, ולמרות שהצליח מאד בלכיש, תמיד התעניין בנעשה בגבע . גבע נשארה  כור מחצבתו .

בפגישה מקרית שהייתה לי עם ידידי שמעון יבין ממייסדי לכיש ,הזכיר לי ,מה שאמר גבעי מבני גילו של נונל (ולא מטוב לב) קחו אותו אמר, הוא מתאים להיות "בהתאחדות האיכרים".  אני מקווה שהוא לא שמע את זה.

עד היום אנחנו בני מחזור –ו" ואף צעירים מאתנו לא שוכחים אותו,

מנהיג מלידה ,מנהיג בעבודה  אלוף הכדור סל, קלע הסלים הטוב ביותר בקבוצת הכדור סל האגדית של גבע, תמיד רצית לשחק אתו ולא נגדו.

הבשורה על מותו הגיעה  בהפתעה, נונל כבר לא היה צעיר, סב לנכדים, אבל לא שבע  ימים , עוד היו לו תכניות ובעיקר עוד אהב את המשק שלו ובעיקר את העבודה.

המקום בו מצא את מותו היה מוכר לי, באחת השבתות  בלכיש , נדברנו שנפגש בבוקר וניסע לראות את חלקת הכרם החדשה.

המקום היה ממש מיוחד ונונל הסביר לי כיצד אותה חלקה שלא  הייתהמעובדת  כלל ,משכה את תשומת ליבו , והחליט לנטוע שם כרם. וכבר בשנה הבאה יוכל להתחיל לבצור ענבים.

משום מה תוך שהוא מדבר נזכרתי בשיר ששרנו בילדותינו:

"ונטע ועדור

וסקל וגדור

ופלס וסלול,

מסילת הדרור,

ליום האור."

ובכל זאת כבר אז הרגשתי שהוא לא כרגיל, לאחר מכן שמעתי שזו מחלת הפרקינסון, מחלה ארורה, וחשוכת מרפא, מה גם שהדרך לחלקת הכרם לא הייתה קלה,והתאונה  הייתה כנראה בלתי נמנעת.

יכול להיות חשבתי לי שזה גם התאים לו, לסיים ממש בתוך העבודה, ומבלי ליפול לנטל על המשפחה.

שלום לך ידידי

דנדי

מופיע בעלון:
תגובות לדף