סוניה קרמר ז"ל, לזכרה

בית גבע אבל על מותה של חברתנו

סוניה קרמר ז"ל

ומשתתף באבל המשפחה

 

סוניה קרמר נולדה ב: יום הכיפורים 1921 בריגה לטביה–

 נפטרה : 29.5.2017 חג שבועות 2017 בגבע.

וכך סיפרה סוניה על מסלול חייה:

"היינו  משפחה גדולה. גרנו בדירה של שלושה חדרים בעיר העתיקה בריגה שבלטביה. ארבעה ילדים. אמא, אבא וסבתא.

אחותי הגדולה הייתה בת 7, אחי בן שלוש וחצי, ואחריהם הגענו שתי בנות תאומות "בלתי צפויות".

אמא בשום אופן לא רצתה ללכת לבית החולים (זה היה ב-1921) והלידה התרחשה בבית הצפוף הזה בלי אמבטיה, בלי מקלחת, בלי מים חמים...

הגיע רופא ואחות מיילדת. הלידהעברה בשלום . שתי בנות שהמשקל של שתיהן יחד היה פחות משלושה קילוגרם! לידת תאומות הייתה תופעה נדירה בשנים ההן. אני ואחותי התאומה נולדנו  ביום הכיפורים ב-1921.

גדלנו בצפיפות, אבל בבית חם, באהבה וכבוד להורים. אבא היה שען. הוא היה נכה. גרנו בקומה שניה ותמיד שר כשעלה במדרגות הביתה. באותו זמן אמא כבר הכינה "סמובר" על השולחן וכולם התיישבו לאכול ארוחת ערב. תמיד אכלנו את כל הארוחות ביחד. לכל אחד היה מקום קבוע בשולחן הגדול המרובע בסלון שלנו.

אי אפשר היה שלא  להתרגש מטוב הלב של אמא שלנו. היא אף פעם לא הרימה את הקול שלה. הייתה מאוד מסודרת, והטיפול בנו  היה יוצא מן הכלל.

הייתה לה גישה נהדרת לחינוך של ארבעת ילדיה. רק כשגידלתי את הילדים שלנו, יכולתי להעריך את הכישרון שלה לגדל ילדים. להעניק תשומת לב לכולם. והכל בשקט, בסבלנות בלי גבול. למרות הצפיפות בדירה שלנו היא הייתה מקבלת אורחים. הדלת אצלנו הייתה פתוחה לכל אחד. מי שהיה במצוקה במשפחה הגדולה שלנו ידע שאמא שלנו תמיד תעזור. היא לימדה גם אותנו לעשות אותו דבר בלי לדבר על זה. וכל זה בלי פסיכולוגים ובלי אוניברסיטאות.

אבא אמר שילדים צריכים ללמוד בבית ספר בשפה שהם מדברים בבית. הוא היה פעיל בארגון בתי ספר ביידיש בלטביה ואני הייתי מאוד גאה שאבא שלי משתתף בכל מיני ישיבות. אבא לא הסכים שנלמד בבית ספר דתי יהודי. כי היה אתאיסט.

בסיום בית הספר היסודי אבא רצה שאהיה היורשת שלו, שאני אלמד את המקצוע שלו – להיות שענית. זה היה מאוד נדיר בשנים ההן – אישה שענית!

לא למדתי בבית ספר תיכון  וזה חסר לי מאוד, אבל בכל הזדמנות למדתי אצל מורים פרטיים.

ביוני 1940 ברית המועצות כבשה את הארצות הבלטיות. וביוני 1941 גרמניה התחילה בהתקפה על ברית המועצות.

לאה אחותי התאומה, שלמדה באקדמיה לאומנות התקשרה ואמרה שיוצאים מהאקדמיה לחזית. וביקשה שאבוא לפגוש אותה.

נפרדתי מאבא ומהגיס שלי ואבא אמר לי(אלה היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו)"לכו ילדות שלי לכו, אני רוצה שאתן תישארו בחיים". גם את גיסי לא ראיתי יותר. אני נישקתי אותם ויצאתי.

את לאה לא פגשתי באותו יום.

עד פה דבריה של סוניה .

 

פורטרט של סוניה     ציירה לאה אחותה התאומה של סוניה

במלחמה עבדה סוניה בקולחוזים ברוסיה. שם טיפלה בפליטים רוסיים, עבדה בחקלאות והגישה  עזרה ראשונה לפצועים. היא עברה מקולחוז אחד לאחר. גם שם עבדה בתנאים קשים ביותר.חפרה שוחות נגד טנקים

באדמה הקפואה. בקולחוז אחר עבדה בבניית סוללות למסילות  הרכבת עד שהגיעה לנובוסיבירסק  בקור המקפיא של חורף 1943.ב-23 ליולי 1945 חזרה לריגה ונפגשה שוב עם לאה ועם אחיה.ממשפחתה הגדולה והמורחבת נותרו 14 איש.

סוניה מספרת על פגישתה עם משה – לימים בעלה משה קרמר.

"על מוישל'ה שמעתי כבר מזמן מרוחל'ה חברתי. וכשראיתי אותו יום אחד בצומת רחובות בריגה, עדיין במדים כבר התאהבתי בו. הוא חזר מהחזית ביפן והצטרף לחבורה שלנו. אני התיידדתי איתו. היינו חברים.  וב-1 בפברואר 1948 התחתנו."

"שני ילדים נולדו לנו. אסתר הבכורה נולדה ב-23 ליולי 1949 וכשהיא הייתה בת 8 הבאתי לה מתנה – אח קטן – יאשה (יעקב). הוא נולד ב-19 במרץ 1957.

ב-23 ליולי 1971 הגשנו בקשה לעלות לישראל. היה פחד גדול לדבר על ארץ ישראל. אנשים פחדו אפילו לדבר יידיש. ילדינו ידעו שהם יהודים כמובן.

בשביל מוישל'ה שלי ארץ ישראל הייתה כבר מטרה. מכיוון שאחיו יוסף ואחותו פועה עלו כחלוצים ב1934-5.

לאחר שלושה חודשים קיבלנו את האישור לעלות לישראל. 4 ימים היינו בדרך לאחר פרידה קשה מהבת עם הנכד ובעלה וכן פרידה מאחותי התאומה.

בתחנת הרכבת ירד השלג הראשון של החורף.

הגענו לגבע בלילה.

למחרת בבוקר התעוררתי לגן עדן...

בגבע סוניה עבדה  כ"פקק" במקומות שונים : כמחליפה בכל בתי הילדים, ובמכבסה, היא גם עבדה בהגשה עצמית  בחדר האוכל בבוקר עד שקבעה מקומה במתפרה.

יהי זכרה ברוך.

*******************************************

לאמא שלי

ושוב זה קרה לי...

לפני כשבועיים ביקרנו ביום שישי אצלך בבית סביון, כהרגלנו ישבנו אצלך בחדר, הקשבנו למוסיקה שכל כך אהבת, פתרנו תשבצים מהעיתון, ואז נפרדנו לשלום עד לפעם הבאה...

נסעתי לחו"ל בענייני עבודה בהרגשה בטוחה שאת חזקה למרות גילך המופלג, וכשאחזור נמשיך לבקרך בכל יום שישי...

אך הפעם היו לך תכניות אחרות...

הלכת מאתנו כפי שחיית את חייך – בשקט, ברוגע, ללא דרמות. פשוט הפסקת לנשום, וזהו...

אמא, את אישה מדהימה, אמנם ללא השכלה פורמלית, אך בעלת חוכמת חיים אדירה שבזכותה היית הכל– החל מלהיות אמא טובה, דרך להיות מומחית למדעי החיים והרוח וכלה בלהיות רופאה שאבחנותיה לא נפלו מאלו של רופאים שלמדו עשרות שנים. היית בעלת עולם רוחני עשיר – מוסיקה קלסית וספרים. זכרת את תאריכי ימי ההולדת של כולם ודאגת להתקשר במועד. היית יסודית - סידור התמונות באלבומים,קיטלוג מאות המכתבים מאחותך התאומה, ניהול הרשימות ביומן ועוד.   

את אישה בעלת יושר נדיר, פשטות ואוהבת אדם. את מאלו שאף פעם לא היו להם שונאים או יריבים. מנות האהבה שקיבלו הסובבים אותך לא ניתנות למדידה ולכימות. קיבלת את כולם כפי שהם, ללא תנאים וללא דעות קדומות.

תכונות שקשה למצוא בימינו...

אך תכונתך הבולטת מכל – הצורך לעזור לכל.

כל חייך סייעת ועזרת לאנשים קרובים, כמו גם לזרים לחלוטין: אם זה לאחותך התאומה בהגשמת חלומה להיות פסלת, אם זה לאבא בהגשמת חלומו לעלות לישראל ובשנים שחלה והיה זקוק לעזרה, ואם זה בנתינה האין סופית לעולים החדשים כשסייעת להם להתאקלם בארץ לא פשוטה זו.

אחת הדוגמאות אפשר למצוא באוסף הזיכרונות שרשמת בדייקנות וברגישות המעוררות התפעלות. אחרי שנאלצת להפסיק את לימודיך לפני המלחמה רשמת:
"אחרי המלחמה חשבתי להמשיך בלימודים. התחלתי ללמוד ולא יכולתי. הייתי צריכה לעבוד. רציתי שלאה תמשיך את הלימודים שלה באקדמיה לאומנות, להיות פסלת. ועד היום לאה מודה לי וכל הזמן אומרת: ללא עזרתה של סוניה, לא הייתי יכולה לגמור את האקדמיה!"

מה שמדהים הוא שעשית זאת מכל הלב, ללא ציפייה לתמורה כלשהי,  ולא כדי שאחרים יעריכו את מעשיך, ואפילו לא לצורך סיפוק עצמי. פשוט עשית, כי היה זה חלק בלתי נפרד ממך.

והעובדה – הדעיכה שלך החלה מאז שכבר לא היית צריכה לעזור לאבא, כבר לא היית צריכה לטפל באחותך, וגם העולים כבר לא הגיעו...

היה עצוב לראות את המבט הכבוי שבעינייך בתקופה האחרונה.

אבל כשהנהנת בראשך לצלילי מוצרט בעיניים עצומות ונתת חיוך מלבב כשהיינו נכנסים לחדרך, אפשר היה לראות עד כמה העולם הפנימי שלך נשאר על כנו, עד כמה נשארת את עד נשימתך האחרונה...

זהו, תם עידן הנפילים במשפחתנו.

התייתמנו מאמא/סבתא/סבתא רבא גדולה מהחיים – אישה חכמה ופשוטה כאחד, בעלת יושר פנימי אין סופי ולב ענק.

אך לפני הכל, היית רעייה נפלאה לאבא במשך 59 שנים, והיית אמא מכוונת ומחבקת, ובו בזמן משחררת ולא מלחיצה.בזכותך אני אדם טוב יותר.

ואני אומר פשוט – תודה שהיית אמא שלי!

בנך יאשה

****************************

"התרצי תה וריבה מתות גינה?"

בביישנות מחייכת ואומרת "כן".

סוניה מניחה לפני צלוחית קטנה עם כפית של פעם. גם הצלוחית היא של פעם.

אני טועמת וטעם של ילדות מציף אותי... אלפי שנים מאז טעמתי טעם כזה של ריבה. ריבה של בית.

אני נמסה לתוך עצמי.

דמעות ממלאות את עיני.

הם מסתכלים בי. "בוכה?" שואלים

"כן."

הרזומה שלי לא משהו ועוד בקושי טעמה מן הריבה וכבר בוכה. מה יהיה איתה?

בחדר הצנוע שהוא בעצם בית חם ועוטף עומדים סוניה ומשה והם מאותתים לי להיכנס פנימה... לחייהם

והשאר היסטוריה: אני בעקבות סוניה וצעדיה ההחלטיים לביקור יומי אצל פועה או חנה בביתן בהתחלה, ואחר כך בבית סביון. אני מחקה אותה אוחזת במגש בחדר אוכל – כמו שהקיבוצניקים מחזיקים במגש. יושבת לצידה בקלנועית ורואה את הקלות בה היא נוהגת... כן, היא אשתו של נהג משאית! בטח שאני יודעת!!!

אנחנו הולכות לקנות פקעות לקראת החורף אצל שרה באופנטיק וגם חזיות קונות שם. רגע למכבסה ועוד רגע לכיסא שלה במתפרה לסיים שם משהו.

היא יודעת על הספרים שקראתי וממליצה לי על אלו שהיא קוראת.

היא מלמדת אותי על חברי הקבוצה. על חברותיה הקרובות. על הקשרים של משפחת ידין/קרמר וקרמר/מהנעים. מי הבן של מי... מי האמא... ואיפה היא עכשיו...

וסיפורי משפחה מצחיקים, וסיפורי משפחה עצובים

ודברים שבנות מדברות עליהם ודברים שלא מדברים עליהם.

אני אוהבת אותה יותר ויותר. החודשים עברו לשנים והשנים הפכו להרבה יותר שנים ולילדים שלי יש סבתא!

מתן ומיכאל מגיעים לבקר אותך מיוזמתם כאשר יאשה ואני אינם.

וכשיונתן התאהב בג'ודית האמריקאית ואמר שאבא שלה נולד בריגה – אתם יודעים כבר למה אני כל כך שמחתי!

הסוף ידוע מראש: את כבר התחלת את תהליך הפרידה מאתנו לפני מספר שנים. האטת את הקצב, פחות נחישות בצעדיך מיעטת לדבר.

נתת למוזיקה פנימית כלשהי, לשטוף את מחשבותיך.

ואני יכולה לספר על השינויים שעברו עלי מאז הכנסתם אותי לחייכם. בזכותך ובעזרת הדברים שאת לא.

את היית לנו כור גרעיני של כח, של חום וקירבה. אישה טובה ורחומה. שקולה, רגישה ומעשית גם יחד. את כל כך ידעת להקל על קשיים. ונגעת בי.

ראיתי את נשימותיך האחרונות, הרפויות והשטחיות. זכיתי להיות על ידך עוקבת אחר התנודות הרפות של הסדין הדק שכיסה אותך עד נשימתך האחרונה...

כל כך הרבה כאב יש בי כעת. כל כך הרבה צער.

אני אוהבת אותך סוניה.  היי שלום 

דורית.

***************************************

קצת על סוניה ועלי

הכרנו בשלהי שנות ה-90', תחילתו החזקה של הקיץ הארץ ישראלי.

את האירוע עצמו אמנם אני לא זוכר, אבל אילו היינו שואלים אותך..

או-הו.. כל פרט ופרט, מי היה, מי לא היה, למה לא היה. הכל.. כי כזו היית.. סבתא.

סבתא שאוהבת ודואגת, כשרונית ומצחיקה ושלא נדבר על הריבות הנפלאות שהיית מכינה.

קשה לסכם את "עידן סוניה", אין סוף סיפורים, חוויות, סופ"שים שלמים אצלך בחופשי בקיץ שכוללים את הבריכה הגדולה של גבע, המאגנום והטילון שמחכים במקפיא, וכמובן את החום ואהבה אין סופית שנתת לנו, את תחושת השייכות והקבלה שנתת למשפחה שלמה להיכנס לך לחיים.

מתוך שלוש סבתות היית לי יחידה, ולמזלי זכיתי להכיר אותך שנים רבות.

נוחי על משכבך לשלום סבתא סוניה, העיקר שתנוחי.

אסיים בציטוט מאחד משיריה המופלאים של חווה אלברשטיין – "געגועים"

ובשבת בבוקר אין למי לצלצל

ולספר איך עברה ההופעה

ואבא לא שואל: היה קהל?

ואמא לא אומרת: את נשמעת עייפה...

ולא עוברים בבית בדרך לצפון

ולא עוצרים שם בדרך חזרה

והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום

תלויה כמו עריסה ריקה

אני לא בוכה, אני רק מתגעגע"

******************************************

הספד לסבתא סוניה- 1.6.2017

כי אמיתית היא ולא סמל, 
ולא דגל ולא אות. 
העבר מאחוריה - 
היא צופה אל הבאות. 
היא גם סבתא וגם אמא, 
גם נכדה וגם נינה. 
בקיצור, היא מתחדשת 
כמו עונות שנה. 
אשת קיץ, אשת חורף, 
אשת חיק ואשת ריב, 
אך בלב עמוק מתחת, 
שם תמיד אביב.

בחורף 1921 נוסד קיבוץ גבע, והרחק מכאן נולדו התאומות סוניה ולאה. בשנת 1971 התלכדו ונשזרו חייו של קיבוץ גבע בחייה של סבתא סוניה. בחרתי לספר לכם זאת דווקא כאן ועכשיו מכיוון שלכול אדם ישנה השראה, ההשראה הזו מגדירה את האדם. שני הסיפורים המופלאים הללו, סיפורו של קיבוץ גבע וסיפורה של סבתא סוניה, הם ההשראה שלי, הם זיכרונות הילדות בהם אני נזכר ועליהם אני חושב בערגה כול פעם שאני נותן דרור למחשבות. מילות השיר של דידי מנוסי בהם פתחתי תמיד מציפות בי את אותם רגעי ההשראה, שספגתי מנופיה ומצליליה של גבע ומאישיותה של סבתא סוניה.

לא בכדי אני סופד לסבתא ולגבע יחד. לכתה של סבתא סוניה מסמל אצלי סופו של סיפור, שהופך כעת לפרק, שנחתם בדברי הימים. סבתא סוניה היתה סמל עבורי, ראיתי בה את התקומה מהאפר, ראיתי בה סמל לדור התקומה האגדי שהולך ונעלם, ראיתי כיצד אישה אחת קטנה יוצאת דופן מרכזת בתוכה את העוצמה, את הערכים והכי חשוב את הטוב שיש בבני האדם. סבתא סוניה היתה עבורי השראה לערכי אהבת הארץ, אהבת האדם, יושר ויושרה. אישה טהורה ללא ריב וללא מדון. סבתא סוניה היוותה עבורי את ההשראה לראות את טובת האחר הרבה לפני טובתך אתה.

סבתא, השנים האחרונות לא היטיבו עימך. הלכת ושקעת לאיטך בעולם משלך ודמותך האיתנה דעכה, אולם אין בכך די בכדי להשכיח את הזיכרונות העוצמתיים שמלווים אותי אותנו, ממך ומסבא משה. אני מדבר על הרגעים הקטנים, ארוחות הערב המשותפות בביתכם, "החדר", הערבים בחגים ובסופי השבוע  על המדשאה מול הבית, הבילוי בבריכה, חופשות הקיץ, מלחמת המפרץ הראשונה, המפגשים של המשפחה המצומצמת והרחבה על הספסל בכניסה לבית, כשכולם היו מתכנסים ואנחנו הנכדים לא ידענו נפשנו מרוב אושר. כול אלו היו ואינם עוד, נותרו זיכרון עז ומכונן מעין כמוהו.

לסיום אומר סבתא, כי לאנשים יש חלומות, אנשים רוצים לזכות בפרסים, אני סבתא הגשמתי את החלום הגדול ביותר וזכיתי בפרס הנדיב ביותר, זכיתי להיות הנכד שלך!!

סבתא אזכור אותך, אוהב אותך ואנצור אותך בליבי לעד!!

נכדך אבי

****************************

אני מודה לכל בית גבע על כך שטיפלתם באמא שלי עד רגעיה האחרונים.

גבע הייתה הבית בשבילי וכזו תישאר לתמיד.

תודה לכולכם!

יעקב

 

בבית סביון עם חלימה

מופיע בעלון:
תגובות לדף