פרידה - זיוה ידין

פרידה/ זיוה ידין

היא עמדה בחלון וצפתה בו,

בגבר שלה ,במדי צבא, פוסע במדרכה בצל הברושים.

הוא פסע לאיטו ,הפנה שוב ראשו לאחור, נפנף בידו,

והרחיב צעדיו עד שנעלם.

עמדה בחלון נשענת על כף ידה , צופה במדרכה הריקה,

בוהה וחולמת.

ראשה ריק ממחשבות.

זה עתה נקרא בצו 8 למילואים.

חשה על פניו את הנכונות והתהייה,

חשה את המחשבות החולפות בראשו.

חשבה על הילדים שנפרדו בנשיקה,

ולא הבינו מה .

לרגע נדרכה, חשה בפעימות ליבה,

מהירות וחזקות.

ידיה רעדו קמעא,

עיניה נמלאו דמעות,

והעובדות התבהרו,

תהיה מלחמה...

דמותו צצה בעיניה,גבוה, עם הבלורית המתבדרת

והעיניים החומות מלאות חום ורוך,

שפתיו החמות על שפתיה,

הלך

פרידה.

מיד התעשתה,

רק יצא לבסיס,

זו בטח טעות ,

מה המחשבות האלה

צריך לחזור למציאות.

הילדים מיד יבואו

יש להתנהג באחריות,

יש לקחת אחריות,

לחייך, להמשיך כרגיל,

אני לא לבד.

בערב קראו לי למזכירות

החייל שלי צלצל.

ההתרגשות גדולה, הילדים מדברים,

צוחקים, אולי סיפר בדיחה.

"למה את לא מגיעה לבקר,

כולם באים".

נצלנו הזדמנות ונסענו.

חורשת אקליפטוסים

טנקים,גיפים,

חברים, מפקדים.

לקח את הילדים לראות מה צייר על הטמבון.

ידו קלה בציור,

תרנגול וכלב.

הילדים צוחקים שמחים

ואני -

לא פה.

פתאום קוראים לנו לחזור הביתה.

הגיע העת

יוצאים.

אנחנו הביתה

והחיילים?

בערב סיפרה לי חברה,

בדרכה הביתה ,פגשה אותו עם חבריו בג'יפ.

מסר שלום.

בבית החולים

רעש והמולה מתערבבים. גניחות, אנחות ,מלמולים ,צחוקים.

החדר מלא בפצועים. מיטה ליד מיטה.

חברים מחויילים, מלוכלכים מהקרבות

מהם באו, חברים , בני משפחה,

אחיות בלבן מתרוצצות , מחליפות חיוכים עם הפצועים, חובשות, מרגיעות.

יד מלטפת על המצח, מילה טובה וממשיכות בדרכן למיטה הבאה.

מדי פעם נכנס רופא .עייף, מותש, עובר בין המיטות, קורא בתיק המוצמד למיטה, מחליף מילה ,ממהר. עוד הרבה פצועים מחכים לו. היום לא נגמר, ממשיך לערב, ללילה וחוזר חלילה.

שוכב במיטה הסתורה, פניו מכוסות אבק. כתמי דם על ידיו.

עיניו כבויות, עצובות, ממאנות להישיר מבט.

על פניו קמטי סבל ,מדי פעם מתקפל באנחה, כואב.

קורא לאחות .אולי עוד כדור.

עוד קצת, תתאפק, היא אומרת, רק לקחת.

המחלקה הומה מאנשים.

נכנסת אישה, פניה מבוהלות, עיניה דומעות ודחיפות בצעדיה.

תרה בעיניה, מחפשת. עיניה ננעלות בעיניו. נגשת ובקול שבור שואלת ,איפה הוא.

דממה .

כל העיניים מופנות אליו, לא נשמע כל רחש. אפילו הזבובים עצרו מעופם.

שקט אין קול.

מביטה בעיניו בתחנונים. שיענה כבר, שתדע...

מצטער איה, אני כבר מהלילה פה, אינני יודע..

קולו כמו מתחנן על נפשו.

מסתובבת אליו, מביטה סביב ונעלמת כלעומת שבאה.

הדממה, נמשכת עוד רגע וכמו לפי פקודה מתחדשים הדיבורים.

מסב גבו אל החדר פניו אל הקיר .

שותק.

שכנו למיטה לוחש. היו פה החברה ,

כשעלו לגולן, סיפרו, הוא נהרג.

ידע, אינו יכול לספר. זה לא תפקידו.

ידע, היא לעולם לא תשוב לדבר עמו.

עוד בתקופת ההמתנה, כשבאה לבקרו,

אמרה לו, אתה חברו ,שמור עליו.

הוא יודע שלא יחזור.

הבטיח.

אבל החיים רצו אחרת.

מופיע בעלון:
תגובות לדף