זכרונות מהסולם: הרוזנפלדים - דנדי

זיכרונות מהסולם-

 

והפעם הרוזנפלדים

קיץ   1946, אני עולה בצהריים לגג ומסתכל על בריכת השחייה. היום יום שלישי, והבריכה  ריקה  לגמרה ,הבריכה שימשה להשקיה וגם לשחייה כשהיו בה מים.   (עוד פרט חשוב), קירות הבריכה היו אלכסוניים ומצופים באספלט, דבר שחייב ניקוי יסודי מדי שבוע .

ביום שלישי התחיל הניקיון ביום רביעי בערב , החלה הבריכה להתמלא וביום ששי ושבת חגגנו.

קיץ, אחת בצהריים . אני רואה את חיים רוזנפלד עובד לבד בהברשת הקירות עם מטאטא כביש, אצלו אין פשרות, הקירות יהיו נקיים.

חיים היה כמה שנים בצבא הבריטי, וכשחזר קיבל על עצמו את חברת הילדים כלומר:תחזוקת כל שטח בית הספר, עם דגש על חינוך הילדים לעבודת כפיים ובתקווה שבבגרותם יהיו פועלים טובים. מבלי להזכיר שמות לא כולם עמדו בציפיות.

ספרתי שראיתי אותו עובד לבד, אבל לפתע הופיעה לעזרתו שרה ציפמן .

שרה הייתה חברת גבע והיה נדמה לי,למרות שהייתי עדיין ילד, שהיא מחזרת אחריו, אחרי הכול היא הייתה רווקה והוא אלמן.  

שרה הייתה גם היא חיילת בצבא הבריטי (אי.טי.אס ). והכירה היטב את חיים והבינה ,שהדרך הטובה ביותר לחזר אחריו היא פשוט לעבוד אתו.

ביום יום שרה הייתה מטפלת בבית הספר, ואז תוך רחיצת כלים משותפת  הייתה מספרת לי חוויות מצבא, כמו: "יום אחד נסענו על-יד  קהיר במהירות, בשיירה ענקית", איזה מהירות שאלתי? אולי 25 קמ"ש, ענתה , לא שאלתי יותר.

סיום  העבודה ביום שלישי היה העיקר, כ-20 ילדים עמדנו בשורה , חיים היה שואב את המים המזוהמים מ"הבור" מעביר את הדלי לילד הראשון וכך הלאה עד לגדר החיצונית. הריח היה נוראי , אבל מה לעשות? רצינו בריכה.

לחיים היו שני בנים, הבכור שאול, הוא היה הבן הראשון שנולד על הגבעה.

והשני עמנואל , אבל בגבע קראנו לו נונל. כשעזב ללכיש,  שם חי רוב חייו ,שם קראו לו עמנואל.


אני רוצה לספר על שאול ולחיים עוד נחזור.

שאול היה דמות מיוחדת, ראשית היה יפה תואר, בנוי לתלפיות,לא הייתה תחרות שלא השיג מקום ראשון, אם זו אתלטיקה קלה, קליעה למטרה . בריקודים , הוא מוביל, בהצגות הוא שחקן ראשי, ואפילו בגיוסים הוא תמיד ראשון.

מדי פעם היינו נכנסים לחדר שלו ושל חיים, על הקיר היה מדף ארוך כולו גביעים.

הוא גם היה  גפיר של המשטרה הבריטית , היה עליו לישון בחדר הנשק , וללבוש מדים כשהופיע הסרג'נט  הבריטי.

היום ברור לי , ששאול הקדים את זמנו בדור ואולי בשניים.  בגבע קראו לו שאול, אבל בכל מקום אחר הוא היה, שאוליק.   עוד משהו על שאול לפני שאני ממשיך עם הריקודים.

זו הייתה המדינה שבדרך ,פל"מח הגנה, כלם היו זקוקים למדריכי כושר גופני, בשימוש בכלי נשק, במטווחים. שאול על האופנוע, עובר ממקום  למקום כולם הרי מכירים אותו.  והבנות, על זה בהמשך.

לאחר מלחמת העולם השנייה, שאול נשלח לגרמניה, להדריך במחנות העולים את ה"חיילים" שבדרך , כשהתחילה  מלחמת השחרור רצה לחזור, אך לא אפשרו לו.

ב-1950 חזר מלימודים בווינגיט, כמה שנים היה מורה לספורט, אבל זה לא התאים לו ,עזב את החינוך והתחיל לעבוד במוסך ובמקביל , יחד עם מרקידים נוספים ,"המציאו" את "ריקודי העם". זה התחיל למעשה בפסטיבל בדליה עם ריקוד "המכונה" ומשם לפסטיבל הנוער בצ'כיה וברי"המ, הריקוד זרם בעורקיו.

בארבע בדיוק היה עוזב את המוסך,כעבור רבע שעה כבר היה בדרך לאוטובוס, הטייפ הכבד בידיו, למחרת בדיוק בשמונה, הוא כבר במוסך. איפה ישנת שאלתי? לא חשוב ענה , ידעתי ,מעולם לא הלך להתארח אצל מישהו.

ואז  בוקר אחד הגיעה הידיעה המרה, שאול שם קץ לחיו על קברה של אהובה אשתו שנפטרה מסרטן, כמה שנים קודם לכן.

שאול החזיק  אקדח ברישיון.

שאול ואהובה גרו בתל אביב, אהובה בת למשפחה מיוצאי תימן משפחה רחבה ותומכת.  עם מותה כאילו התייתם פעם שניה, גם אמו שמה קץ לחייה , ששאול עוד היה נער.

חלפו שנים וקרה הבלתי יאומן. שאול קלט מודעה בעיתון : "מחפשת בן זוג לערבי ריקודים ". שאול נסע לירושלים לפגוש את בת הזוג. היא גם הגיעה לפגישה לתל אביב ,

במשפחתה של אהובה התנגדו לקשר החדש מכל וכל, אבל הוא סרב להקשיב.

מכורח  הנסיבות אירחתי אותם בליל הסדר בגבע, זיוה ואני פגשנו אישה דתיה

שערה עטוף במטפחת ,נראתה על גבול החרדיות. ישבנו ביחד בסדר ,למחרת טילנו במוזאון ושאול לטעמי טיפל בה יפה.   לקראת הצהריים נפרדנו מהם בדרכם לתל אביב . זו הייתה פגישתנו האחרונה.

לפני כשנתיים פגשתי ידידה ותיקה שלי , אותה ידידה ידעה על הקשרים  שהיו לי עם שאול ,ומאחר שכתבה אוטוביוגרפיה, נתנה לי ספר במתנה ,ובו קטעים המתארים את הרומן שהיה בינה לבן שאול.

בחרתי לפרסם קטע ממכתב המופיע בו:"שלום לך אביבה יקירתי

הרשי נא לי לצטט  את המשורר ההודי ,רבינדרנתטגורי,

בים חופים שלי ושלך,

יש ים נואק רמות,

זו עצמותי המתגעגעת

עד מה אתאווה לעבור בו

אביבה אינך מתארת לעצמך עד כמה מתאימה אמרתו להלך נפשי, ועד כמה מקל הדבר עלי ביודעי שאינני בודד בהרגשתי זאת.חייב אני להימצא  בבית תקופה מסוימת , אני זקוק לעבודה פיזית קשה.אביבה הביני אותי וסלחי לי.     בתודה ובתקווה להתראות ,   שאול"

אני רוצה להיפרד משאול ואיני יודע איך , אולי באיזה ריקוד רונדו מפותל, בעיני הוא היה ונשאר חידה.

חיים רוזנפלד            

 מחוף הכנרת  1920  עד הגיוס לצבא הבריטי בשנות ה-40 .


הצבא הבריטי גייס מתנדבים עד גיל 45 , חיים כבר היה בן 46 , כנראה שהיה

משהו מיוחד שדחף אותו לצעד הזה ,שמעתי שהוא ייצג בכבוד את הקבוצה והעם היהודי. עצם הליכתו  לצבא הכה את חברי גבע בתדהמה, ל"נוער המקומי" הוא היה "עמוד האש" ואולי יותר מזה.  בוקר בוקר יותר מ-20 שנה ,היה קם לפני כלם רותם את הפרידות, דואג לכל מחסורם, ובעיקר דרש מכולם "ממני תראו וכן תעשו"

והנה הוא עוזב, ומה יהיה . נחמן כתב פזמון לגבעטרון.

הגיוס לצבא הבריטי היה צעד בלתי צפוי, חיים היה בתחילה מראשי המתנגדים, אבל עד גיוסו התגייסו כבר כעשרה חברים ,ובחופשות התקבלו כגיבורים. 

 ב-1975 התחלתי לרכז את הבנין, הצעתי לישראל אבני שינהל את המשרד והוא נענה ברצון, מובן שבפגישות שלנו על כוס קפה ,שמעתי ממנו זיכרונות. ביניהם על תקופת השרות הצבאי שלו. לרב המתגייסים לצבא היו סיבות משלהם.  מאחר וישראל אבני היה הראשון להתנדב, היה דיון סוער באסיפה, חיים היה בראש המתנגדים, המוטו היה גבע מעל לכל, וההחלטה ,אם הוא מתגייס , הוא מוציא עצמו מחברותו בקבוצה.  למותר לספר שבסיום המלחמה (1945),אף אחד לא זכר או לא רצה לזכור את ההחלטה מ-1942 . כל חילינו חזרו כגיבורים, פרט לינציק שנפל במלחמה.

בשביל חיים היה הגיוס כעין סיום תקופה, ואולי גם פתרון למצוקותיו, הוא ראה שהכול משתנה ממש לנגד עיניו, יוסף אפרתי נהיה מזכיר חבר הקבוצות ,יוסף גוריון מלווה את חיילי הבריגדה באיטליה,טרטקוב מקים את אירגון עובדי הפלחה ומדרשת רופין ואליוקים גולן נהיה מרכז המשק .נקנו טרקטורים לעיבוד השדות והושם הדגש  על הרווחיות.

חיים היה לבד, אשתו רחל, אימם של שאול ונונל שמה קץ לחייה והיא בת 32.

שעה ארוכה עמדתי ליד קברה  של רחל רוזנפלד (זוטולובסקי) וניסיתי לדמיין את חייה של אישה צעירה ,בתנאים הקשים שהיו בגבע (שנות השלושים) ואולי גם בלי תמיכה  מבית.

 

חיים  בכביש "טבריה צמח" הוא היה המנהיג של הקבוצה ,הוא גם היה בשלישיה  שאתרה את "הגבעה שלנו".

ואז הגיע הערב האחרון בכביש,חיים אסף את החברים על שפת הכנרת ולאור הירח נערך הדיון כיצד תראה הקבוצה שלנו בעתיד.

והיו גם החלטות: אין רכוש פרטי ,עבודה עצמית, לינה משותפת, כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. "התפזרנו" ,כתב חיים ,"בהרגשה שאיש לא יעצור אותנו בדרכנו."

השנים הראשונות היו הקשות ביותר , כשהחשיך,החושך היה מוחלט, מי שיצא מהאוהל לא ראה  שביב של אור ולו הקטן ביותר וגם השקט היה מוחלט.

צריך לזכור זה היה חודש דצמבר, הימים קצרים והלילות ארוכים.

כיצד נוצרה הקבוצה נשאל יעקב רז והשיב,  "בגורן בכנרת, היינו שרים יחד". גם בגבע הם שרו את השירים שהביאו מכינרת.

תוך זמן קצר נבנה צריף חדר האוכל, שכלל גם מטבח ומרפאה.

ערב ערב ,התאספו החברים בחדר האוכל, חשמל עוד לא היה , מנורת הלוקס הפיצה אור בהיר . ולאורה נשארו  רוב החברים בחדר האוכל, חיים ישב בראש השולחן, לסידור העבודה למחר, בדרך כלל לא היו ויכחים רק הסכמות.  ואז התחיל לשיר וכולם אתו, חיים מאגרף את ידו ונותן את הקצב, והשירים שירי נשמה ,חסידיים רוסיים אוקראינים וכמובן גם יידיש.

בבוקר צלצל הפעמון, להשכמה.הוא לא היה צריך שעון .  חיים כבר רתם את הפרדות וחזר לצלצל בפעמון , כולם עבדו מזריחה ועד שקיעה, אבל לאחר ארוחת צהריים הייתה מנוחת צהריים ולסיומה שוב צלצל הפעמון .

לסיום העבודה לא היה צורך בצלצול, שקעה השמש , נאספו כלי  העבודה, וההורים , מהרו לגנים לאסוף את הילדים.

כך היה ביום יום , אבל היה גם חיים של שבת.

ואני מצטט מנחמן רז :"בליל שבת פרשו מפות לבנות על השולחנות שנשארו עד לאחר ארוחת הצהריים בשבת. לאחר ארוחת הערב השכיבו את הקטנים לישון בבתי הילדים ,וחזרו לחדר האוכל.

בליל שבת היה חיים  לבוש בחולצה לבנה, בשבילו לשבת (באיזה אופן) היה ערך מוסף, למרות שבכל שבת היה עובד בתחזוקת העגלות ,מורח עטרן בגלגלים וכל מה שדרוש ,העיקר לא לעשות זאת על חשבון העבודה.

היה משהו מיוחד וחגיגי בחיים של שבת, הוא היה מגולח ,ופניו הנאות חומות וחרושות קמטים.

כמו פרפרים אל הלהבה היו החברים והחברות מתאספים סביבו, והילדים היו מתיישבים בפינה אבל לא ליד ההורים.  מסביב לחיים , ישבו בחורות ששרו נהדר, תמיד שרו בשני קולות כאלה.

הם היו אנטי דתיים שרופים , עבדו בשבתות, אך שרו שירים חסידיים:וטהר לבינו, אתה אחד ושמך אחד.....ועוד.

מקום העבודה האחרון של חיים היה בלול, גם שם עבד קשה , שמר על הסדר והניקיון,  זה היה "הלול של חיים".

בדרך מהעבודה היה עובר ליד המוסך, מידי פעם היה   ניגש אלי ושואל על שאול.

האמת זה מאד נגע לליבי ,הרגשתי שהיה ביניהם קשר מיוחד שלא בא לידי ביטוי ביום יום.

        חיים, חייו  היו מאד מורכבים, ולא על הכול אפשר לספר, דבר אחד ברור הוא היה אדם קשה  וחזק שחי בתנאים כמעט בלתי אפשריים ונצח.

במחשבה שניה , מאחר והייתי בידידות עם נונל במשך עשרות שנים אינני בטוח  שחיים היה רואה את זה כניצחון.

נונל

נונל הוא הרוזנפלד האחרון, ועליו בהמשך.

דנדי

מופיע בעלון:
תגובות לדף