משיקוליה של עיתונאית קטנה - נחמן רז (2005)

בימים שכולנו חרדים לגורלה של העיתונות החופשית צריך לזכור גם את האחריות העצומה המוטלת על כתפיהם של העיתונאים בהביאם את האינפורמציה העדכנית והאובייקטיבית עד כמה שאפשר. לא פעם נראה שהצורך בסנסציה להגברת הרייטינג מעוות במשהו את שיקולי המפרסמים.    להלן רשימה של נחמן מה 18/2/2005 באותו עניין

שיקוליה של עיתונאית קטנה

במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" 7 ימים, מה - 18.2.2005 מופיעה כתבה גדולה ועסיסית על הספר:

"הראל – הקרב על ירושלים" מאת צביקה דרור, איש קיבוץ לוחמי-הגטאות ובעריכת הסופר נתן שחם מבית-אלפא.

מחברת המאמר – אמירה לָם, אחת עיתונאית.

כמי שקרא את הספר הזה עוד טרם פורסם גרם לי המאמר ההוא צער ותמיהה ולא מעט חרון.

ומדוע? אין זה ספר היסטוריה הבא לתעד אחד לאחד את כל האירועים, הקרבות, ההצלחות והכישלונות של הצבא, במלחמה ההיא ובקרב על ירושלים. הוא בא להעלות את דמותו של האדם, הצעיר-הנער (כמעט ילד, במקרים רבים) הנעמד בפני תודעת הקץ, המוות והוא עודנו בראשית לבלובו. הספר מעלה את המאמץ העל-אנושי של הלוחמים והמפקדים בתנאי המחסור הנוראים של הימים ההם: מחסור בנשק ובתחמושת, מחסור במזון, מחסור בתרופות, מחסור במודיעין ובקשר ואף על פי כן, הם עמדו, נלחמו, וניצחו והביאו לעם-ישראל את ירושלים – שי ופיקדון.

כל המלחמה הזו בגזרה ההיא, בירושלים וסביבותיה ועל הדרך אליה מלחמה הנישאת ע"י הצעירים ההם בתנאים שלא יתוארו כל זה נדחק במאמר ההוא לאיזו הערה צדדית, קלושה, מעין הפטרה כלאחר-יד.

מה שמובלט שוב ושוב בכותרות המאמר על תוכן הספר הוא תופעת הביזה והשוד של רכוש הערבים בירושלים ובכפרים, ע"י הלוחמים היהודים  ו. . .שומו-שמים: הליכת חיילים (ומפקדים!) ליהנות מחסדיהן של זונות. . . שני אלה נותרות כשתי המשמעויות העיקריות של הימים הנוראים ההם. כביכול – המלחמה, לפי העיתונאית, נעשתה ע"י זנאים וחמסנים שכל עניינם היו שתי הפעילויות האלה! כביכול בזה עסקוּ, לזה התמכרו. . .

הספר אכן לא מעלים גם גילויים כאלה שאכן נעשו פה ושם במהלך המלחמה ההיא. אבל המאמר לא אומר מילה וחצי מילה ולא מביא קצה – מובאה ממה שאכן מופיע בספר: המאבק הנחרץ והתקיף של הפיקוד כנגד מעשים כאלה.

המאמר לא מספר מִילה וחצי מִילה על חלקם של אנשי קבוצת הפרוזדור, קרית-ענבים ומעלה-החמישה שהיוו בסיסים לכוחות הפלמ"ח, ואף כרו שם בית-עלמין לחללי הקרבות הרבים מאד. אף מילה לא מביאה העיתונאית על הטיפול הרחום והיחס הלבבי והמסור של חברות וחברי המשקים ללוחמים הסחוטים, הפצועים וההמומים. בספר עצמו, ניתן לפן הזה של הלחימה מקום חשוב, נכבד וראוי.

 אבל העיתונאית – אף מילה!  – כי מה היא מחפשת? כותרת! מציצנוּת! סנסציה! הפרזה מושכת-עין וסקרנית. אכן אין גבול ואין תכלה לתאוות הרייטינג זוללת הכול!

זוכרים את שירו של אריק איינשטין – " אז איך אתה ישן בלילה   עיתונאי קטן שלי"?

נחמן רז

תגובות לדף