הרהורי חג - מתיתיהו שלם

לא אחת נתקלנו בסוגיית המסורת והפרתה בכל שנוגע לדרך בה אנחנו חוגגים את חגינו. להלן קטעים מדדבריו של מתתיהו שלם שלא התיישנו באותו עניין

הרהורי חג / מתתיהו שלם

שואל 

שמא עלינו לעורר את המחשבה לקראת באות, לאור השתלשלות מודעת יותר ובהתאם לפתיחות השוררת כיום לקראת השיבה למסורת. קיימת עתה שעת רצון.
עדיפה אם כן מסגרת מסורתית בת שורשים (אפילו תיראה בתחילה כמעטה חיצוני), על ניסוחים לצורך השעה, נעדרי סמכות כולשהי, שסופם להתדלדל במרוצת הזמן, כל חידושי החגים שנתחדשו משך עשרות השנים, עם כל ההערכה, שימשו יפה את תקופתם תקופת המעבר ודינם לחלוף. ערכם היה בצמיחתם הספונטאנית, ושירותם לשעה. האם אין לעבור אל דפוסי מסורת היסטוריים קיימים ובדרך זו להגשים את רציפות הדורות?

משיב:

מסורת, מסורת. היא נשמעת ונכתבת בזמן האחרון בלי הרף. אף אחד אינו מגלה אומץ לפרטה לפרטיה. היא נזרקת לעולמנו מעורפלת ורבת משמעויות. אולם כשהיא מוצגת בפני קיבוץ בעת מימוש חגו למעשה, לא ניתן יותר להשתמט מדיון מפורט, במקרה הקונקרטי אשר לפנינו חג הפסח לובשות השאלות בהירות יתר ואלה הן בתמציתן; סדר הלכתי או סדר חפשי; הגדה מסורתית או הגדה מחודשת; הבאת העומר רצויה או מיותרת?.

מסורת פירושה, מסירה נוהגית רצופה. המסורת בה מדובר היא המסורת הדתית. חגים בנוסח מסורתי-דתי הם מסקנה טבעית להתנהגות דתית בחיי יום יום. ואפילו המדובר במועדים בלבד, גם אז הם לא ייתכנו ללא תפילה ובית תפילה, שהם חלק נכבד ובלתי נפרד מתוכנו של החג.

החדשנים אשר בקיבוץ התבססו על כל מקורות היהדות לאורך ההיסטוריה ההורה שבכתב והתורה שבע״פ, האגדה והמדרש, הפיוטים והתפילות, הרבה מתורת החסידות, מספרות ההגות ושירתה. כל האוצר הרחב והמגוון הזה משמש למילוי תוכן חגינו ועיטורם  הצורה, הנוהג, המתכונת הם אשר שונו

החדשנות הנמשכת גם היום, מלווה בלי ספק כוונות טובות אך גם נזק בצידה. היא נושאת בחובה פרשנות מסולפת, אף מעוותת דמותם של החגים כפי שנתגבשה במשך הדורות. וכי מי הם החדשנים ומה כוחם הסמכותי אשר נטלו לעצמם את הזכות לפרשנות משמעותית זו? חידוש טקס העומר, לדוגמה, אשר נתקבל במשקים, מבליט ברורות את סילוף המשמעות: טקס זה בימי בית ראשון ושני תוכנו תפילה והודיה לאלוהים, והבאת ראשית התבואה סמל ותרומה אל בית המקדש. עם חורבן הבית בוטל טקס זה ו״יום הנף׳׳ היה כולו אסור.

 

מה עשו חדשנינו? תוכו זרקו קליפתו אכלו. נוצרה תבנית של חגיגת אביב עליזה ותו לא. ואף זאת, משבוטל קציר העומר במרוצת הדורות, נותרה ונשמרה בקפדנות הספירה בלבד. ביום א׳ של פסח מתחילה ספירת העומר בבתי הכנסת ונמשכת ארבעים ותשעה ימים עד לחג השבועות. הספירה נערכת בדחילו, תוך עצבות, וגם מנהגי אבלות הונהגו במשך ימי הספירה, על מותם של תלמידי ר׳ עקיבא בין פסח לעצרת (שבועות), על הגזירות וההשמדות של קהילות ישראל בימי מסעי הצלב, ועוד נימוקים נוספים לחיזוק מנהגי האבלות, החדשנות מחקה במחי יד פרט יהדותי זה, שהוחלף בחגיגת טבע במשמעות זרה ליהדות מכל וכול.

 

קציר העומר שנות ה-50

אשר לטקס העומר על פי המקורות וודאי שהוא טקס דתי מובהק, כשם שכל ערכינו וחגינו צביונם דתי בעיקר, ואין להתכחש למשמעותם מנקודת ראות היסטורית. אולם החגים הכילו בתוכם בד בבד גם יסודות ארציים וחברתיים־עממיים, חגיגות-עם ושמחות־עם שלא פעם שימשו אירועים פוליטיים וממלכתיים. יעידו על כך העליות לרגל ירושלימה וההתרחשויות לצידן. על אף היותו טקס מנחה לאלוהים, היווה טקס העומר גם בימים הקדומים ההם עילה להתכנסות עממית גדולה, כדברי המקור: ״וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול״ (מסכת מנחות י׳). הסמליות הרוחנית אינה מצויה אך ורק בנוהג הדתי. קיימים סמלים ויסודות רוחניים גם במשמעויות אחרות שמחוץ לדת

לידתו של הטקס המחודש באה כתוצאה ישירה מהמגע הראשון עם שדות יזרעאל. עם כיבוש עצמי לעבודת האדמה, עם היבול הראשון לו זכו ראשוני החלוצים עלה הצורך לביטוי טקסי זה. לפנינו רוחניות צרופה וחווייה עמוקה של ראשונים לאחר שנות אלפיים, בלי מרכאות!.

ומאידך, ספירת העומר בבית הכנסת בנוסח ״איכה״ ונוהג האבלות בימי הספירה שבין פסח לשבועות, וכי יש בכך שיא לתודעה היהודית שמצווה לדבוק בה? וכי חסרי אבלות אנחנו: אלא מאי, כאשר חלה ההינתקות מערכי תרבות הכפר שנוצרה לנו עם השיבה לעבודת האדמה ולארץ שאירשנוה מחדש, כאשר כל אלה חדלים להיות בימינו ערכי רוח מתרופף הבסיס. כדי למלא את החלל הריק ההולך ומתהווה, טוב להכריז השכם והערב על ״שיבה למסורת", על כל הערפול ואי ההתחייבות שבאמירה זו.


מופיע בעלון:
תגובות לדף