זכרונות מהסולם 13 - דנדי

זיכרונות מהסולם-

 

1947 אני כבר בכתה ז' מהגג יכולתי  לראות את מחנה הפל"מח, המחנה ממוקם מאחורי המדגרה (היום "קובי סנטר") ועד הבית של גונן. הכול היה אוהלים ושבילים מסומנים, כיאה למחנה צבאי.  (מישהו סיפר לנו שהכשרת "החושלים" ילכו לג'יב יוסף). כמובן שהכרנו את כולם.

 ארבעה מחברי ההכשרה נשארו בגבע , רינה נחשון, חיה רז, דינה גוריון ומשה אבן-צור, שנשלח במיוחד לקורס מכ"ים.

משהו משך את תשומת ליבי.הבטתי לכוון מחנה הפלמ"ח, הפתעה, אני רואה כיתת בנות יוצאת לאימון,כמובן בריצה ובראשם המ"כ משה אבן- צור.הם רצו ישר לעבר הסולם ותוך כמה דקות כבר היו למעלה , הם עברו לחלק הצפוני , והתחילו באימוני קפיצה מהגג, משה מדגים והבנות אחריו,אחרי פעמיים שלוש הסתיים אימון הקפיצות,  והן המשיכו לרוץ ונעלמו לכיוון הוואדי.

הוואדי, צריך לציין היה מקום אימונים חשוב לכל מחלקות הפל"מח באזור.

בדרך כלל ביום ששי אח"הצ  היינו מצחצחים נעליים, היה לנו רק זוג אחד ומי שרצה להרשים באירוע שמתקיים לאחר ארוחת הערב, דקדק גם בקטנות . האירוע כלל שירה, קטעי קריאה וריקודים, היינו מתחילים בהורה ועוברים לקרקובייק ופולקה, כלומר ריקודי זוגות, ומכאן החשיבות של הנעליים המצוחצחות. ככל שהתבגרנו היה לאירועים האלה חשיבות רבה.

לא אשכח ,איך ביד ימין הייתי מחבק את מותני הנערה וביד שמאל את המפוחית וכך מרקיד את כל הזוגות. ריקודי הזוגות, זאת הייתה חוויה, לעולם לא נשכח אותם.

בלי להרגיש גלשתי קצת לנוסטלגיה, לא נורא, סיפרתי על צחצוח הנעליים, אני מזכיר שמצפון לב-ס הייתה הגדר, ואחריה הוואדי.  יום אחד רעש חריג משך את תשומת ליבנו, פתאום ראיתי כמה מהפלמ"חניקים רצים על מגרש הכדורגל לעבר טנדר שהסתירו בפרדס,

הנהג של הטנדר (ולא היה כבוד גדול מלהיות נהג טנדר בימים ההם) היה ספי הקטן מהחושלים,  הטנדר הונע ודהר במהירות לכיוון הוואדי.

הבנו מיד שקרה משהו חריג ,תוך זמן קצר נודע לנו על הטרגדיה.

לא ידענו פרטים אבל אחרי כמה ימים שמענו שמחלקת הפל"מח מעין חרוד התאמנו בזריקת רימונים חיים .המדריך היה שמוליק קופמן וכבר עמד להשתחרר מהפל"מח ולנסוע ללימודים.

תוך כדי הזריקה,התפוצץ הרימון  בידיו של מרדכי כהן, יחד אתו נהרגו שמוליק ופלמחניק נוסף. 

שמוליק כבר היה מאורס,לזהרה לביטוב, יחד עמדו לנסוע לחו"ל. זהרה חיכתה  לשווא  באוהל בעין חרוד.

לאחר שנים נפגשתי בגבע עם ספי הקטן, האירוע מאז עדיין היה חרוט בזיכרונו.

במהירות האפשרית,הוא סיפר, פינו את הנפגעים לב-ח בעפולה ,לאחר בדיקה החליטו שאת שמוליק חייבים להעביר לב-ח הדסה בירושלים.

הבריטים עוד היו בארץ והדרך מלאה מחסומים, איכשהו העבירו את כולם, אבל לא הרחק מירושלים קבע הרופא שהיה איתם ,את מותו.

נחזור למשה, החושלים  הקימו את קבוץ עמיעד, ומשה התחתן עם ורד ונשאר בגבע.

 קבוצת הכדורגל של גבע הייתה בשיאה ומשה קיצוני ימני הצטרף ללובקה וחבורתו.

 

משה נולד במושב חרות, וסחב אתו מילדותו מום בליבו, לא הרגשנו כלום.

1955 משה מנהל את המוסך, אני עדיין עובד הפלחה, הוא  "שם עלי  עין" והזמין אותי להצטרף לצוות המוסך. משה  היה בעל מקצוע בחסד, עבר את כל המבחנים לפי דרישות משרד התחבורה,  והשקיע הרבה גם בנו המכונאים החדשים, עבדנו קשה , האינוונטר היה בעיקר טרקטורים ומכונות חקלאיות וכמה מכוניות.

לפי בקשתי שלח אותי משה למדרשת רופין ללימודי מכונאות.

1964 ,נכנסנו לתקופת הג'ון דיר, נקנה קומביין חדש 105 ומשה הציע, על מנת להחזיר חלק מההשקעה שנצא לעבודות חוץ.

יצאנו לגליל, ומשה נזכר ביפה בעלת פנסיון במטולה ואצלה התמקמנו. יפה ארחה אותנו למופת.

כך עברו להם כמה ימים, עבדנו קשה מבוקר עד לילה.היינו צוות של שלשה, משה, דדי אחי ז"ל ואני, ושני קומביינים .היינו חוזרים מאובקים, נהנים מיפה ותבשיליה ונופלים למיטות, לילה אחד או יותר נכון השעה שתיים בבקר אני שומע את משה ,"דנדי דנדי" ,אני בקושי פותח עיניים, מה קרה ?

דנדי, הוא אומר לי בלחש, "תביא רופא אני הולך למות."

אני מסתכל עליו והוא ממש נראה לי מת. חיוור כמו הקיר שמאחוריו.

ואני מקצר, קפצתי לגיפ, ודהרתי לכפר גלעדי, מעיר את הרופא,"האחות כבר הייתה?" הוא שואל?  לא, אני עונה, "אז אני לא נוסע" הוא אומר לי.     "דוקטור" אני אומר לו נסער, "זה עניין של חיים ומוות", "טוב" הוא אומר לי ,"נסע אתך בגיפ".

אנחנו טסים, הרופא נכנס מסתכל על משה,  שם את ידו על הדופק, הסתכלתי על פניו, הם נהיו לבנים כמו פניו של משה.

נתן לו משהו מתחת ללשון והרגשתו השתפרה. "מחר" הוא אומר לי, "תפנה לוועדת בריאות".  וועדת בריאות אני חושב לי ? אני מכיר רק את פֶניה.

למחרת היה יום ששי ,בצהריים עמדנו לסיים ."שב בג'יפ" הצעתי לו " ותשמע רדיו".  ביום ראשון יצאנו שוב לגליל ,דדי אני והמחליף של משה.

עוד שנים היינו בקשר, הוא העביר לי את ריכוז הבנין, דברנו ברדיו של החובבים (4X 4MJ) שהיה תחביב ידוע של משה דיברנו גם לזמביה וגם לברזיל במסע הגבעטרון. משה נפטר בטרם עת, ועם זאת, הספיק  לתרום המון לגבע ולסביבתו.

דנדי

מופיע בעלון:
תגובות לדף