רקפת שטנר ז"ל - דברים לזכרה

רקפת שטנר ז"ל

 

רקפת נולדה ב-16.5.1971 בגבע. בת שנייה להדס ולדוד.

אחות לעירית, אילעאי והלל.

תמיד נראתה כמו פרח – יפה, חיננית ועדינה.

למדה  בבית הספר המקומי, בגבע, ולאחר מכן בביה"ס האזורי בעין חרוד.

את שנת השרות עשתה בירושלים, שם הדריכה במחנות העולים.

בצה"ל, שירתה באגף המודיעין, בסיירת מטכ"ל.

אחרי הצבא, למדה בסמינר הקיבוצים הוראת חינוך מיוחד וסיימה בהצטיינות יתרה את התואר.

רקפת סייעה לעשרות תלמידים מהקיבוץ כמורת עזר במקצועות ההומאניים והגישה אותם לבגרויות ובהצלחה מרובה.

היא גם ריכזה את תחום הבניין בגבע עד שחלתה...וגם את זה עשתה במסירות רבה ובסדר מופתי, תוך הקפדה על כל פרט ופרט ותמיד במאור פנים...

***************

רקפת שלנו

באנו להגיד שלום לרקפת בתנו ואחותנו, ששנים רבות יכלה למחלה שקיננה בה. באנו לומר את אהבתנו לה, אהבה מלאה אותה אמרנו לה בחייה, ונוסיף ונאמר אותם גם בעת הטמנתה  באדמה, ואף נאמר אותם לאחר מכן.

רקפת אהובתנו פרחה תמיד, החל מילדותה בגבע, ימי המשחקים והחברויות והמשפחה והטבע שסביב. כולם היו עבורה חומרי ילדות ברוכים. בצמוד להם, ללא חציצה ומגיל צעיר ממש, היא השתלטה בקלות על הכתיבה והקריאה והציור, ופתחה בעצמה ולעצמה חלון לעולם הגדול בבלעה ספרים. היא נשמה היטב לריאותיה את אוויר הסופרים והמשוררים, שספריהם ידעה על פה ושיתפה בם את הסובבים לה.

עוד מילדותה ומנעוריה התגלה לה לכל הסוד הגדול של הקרבה המוחלטת של ילדים ונוער אליה, קרבה טבעית המושגת ללא מאמץ.

הילדים הקשיבו לה ודבקו בה ורצו את קרבתה, וילדים לא מזייפים רגשות. כך גם המגנט האנושי הזה אליה פעל בעת הדרכתה ב"מחנות העולים" בירושלים. ומשם לצה"ל. היא שרתה במה שנקרא אז "היחידה", בה ביטאה היטב את יכולותיה העיוניות, המעשיות והחברתיות בחבורת הסוד, הסתר וההעזה. 

לנו היה ברור שרקפת נולדה להיות מורה. לאחר ימי הסמינר בתל אביב, זה שהשתדל לשווא (כמו מוסדות אחרים ומכובדים) למשוך לשורות מוריו את הסטודנטית המחוננת, היא חזרה הביתה לגבע, לחיי הוראה. המסירות, היכולת והתמדה שלקחה על עצמה באהבה לתלמידיה היו דגלה, ולמסירות זו אין מגבלת שעות הוראה, כי המלאכה רבה. יש בה רעננות של מורה הגוברת על כל כניעה אפשרית של תלמיד המתקשה בחומר. רקפת הרי תמצא דרך שכל הנלמד הנראה בתחילה קשה ללמוד, יהיה לבסוף ברור וחד עד שהתלמיד שלה יגיד "מה הבעיה בכלל". והדבקות והמסירות והיכולת עשו את שלהם ולכל תלמיד שלה יש שם המאמין בעצמו וביכולותיו. אמון התלמיד של רקפת בעצמו חי וקיים ותוסס עד לימינו אלה וכך ימשיך להתקיים בלי תאריך תפוגה. לא רק את החומר היא לימדה, היא העניקה להם במתנה לחיים את הרוח שבהשכלה. לו רק מסיבה זו ראוי ששערי שמיים ייפתחו לרווחה לכבודה.

מסירות זו, יכולת רבה, התמדה וישרות דרך ללא פשרות נמשכה במשרד הבניין, בה שרתה את אנשי המקום בכל מאודה.

אני מבקש לומר מילים על שנות המחלה של רקפת, שנים בהן התמודדה עם המחלה, התמודדה בגבורה ועל פי דרכה. בכל הדרך הזו הודתה לכל מי שהיה איתה ותמך בה, ועד לרגעי הערנות האחרונים שלה אמרה זאת בלב אוהב. בכל אותן שנים רקפת שלנו התקרבה עוד ועוד לבניהם של עומר ועירית אחותה, לרועי, נעמי ולעלמה. דודה במלוא המשמעות. בכל אותן שנים לא אמרה נואש מחייה, וכך גם אנו ההורים, כי ברית לנו עם ילדינו, אותה אנו ממלאים באהבה ללא תנאי וללא יאוש. עשינו מה שיכולנו. אם טעינו במשהו אנו מבקשים סליחה. ברור לנו כי שאבנו מכוחה וגבורתה ומהוקרת התודה לתומכים בה. כשם שרקפת הודתה לכל, אף אנו נעשה כן לרבים מאד שהתאחדו למשימה הקדושה הזו לשמור על רקפת. תחילה נודה לצוות הרפואה והסיעודי שלנו בגבע, שלא חסך מאמץ במשך שנים לתמוך בבתנו. נוסיף תודה מיוחדת לצוותי בית החולים שיבא בתל השומר. הצוות בלבן בשיבא היה לנו לבית רפואי, מקצועי לעילא ומחבק את רקפת באותו זמן. נאמר בשמנו ובשמה תודה גדולה לחברים ולחברות, מהמשפחה ומחוצה לה, שידם הייתה בתוך ידינו במסע הארוך, הקשה והמיוסר שתם פרקו. תודה מיוחדת אנו מבקשים לומר לחברינו, אנשי חסד של אמת, אלו שנשאו את הארון של יקירתנו וטמנוהו באדמה שלה, של גבע.

רק לפני כשבוע היא ביקשה ממני שאארגן לנו נסיעה קצרה מבית החולים לגבע וחזרה לשיבא. "עוד פעם אחת אבא, עוד פעם אחת נבוא לגבע ונחזור מיד" אמרה, בהבינה את העתיד השחור המאיים עליה. רקפת שלנו שבה לגבע ושוב אינה נושמת. אך את רוחה ננצור באהבה גדולה.

הדס ודוד שטנר

 

רקפת יקרה שלי,

"מתחת לסלע צומחת לפלא

רקפת נחמדת מאד"....

כך הייתי פוגשת אותך...ואת, היית מחייכת בצניעות האופיינית רק לך.

ביום שלישי האחרון ישבתי לצידך בהוספיס ושוחחנו רבות. שאלת כמו תמיד על משפחתי, על ההפרטה שהתחדשה עלינו בגבע, התעניינת איך קיבלו אותה החברים, מה הפריטו ועוד ועוד שאלות.

היה לך חשוב לדעת מה קורה על הגבעה גם ממיטת חולייך...

שכבת במיטה. השמש חייכה לך דרך החלון הגדול וליטפה את פנייך, ואת נראית כל כך יפה וענוגה. ראיתי שכוחותיך נוטשים אותך לאט לאט...קולך נחלש, עינייך נעצמו מידי פעם...  אך את לא ויתרת! נלחמת בחיים! דיברת איתי על חזרה הביתה, על האפשרות לגור בדירה מתחתי ועל "כמה זה יכול להיות נחמד"... הלכת לכלבו, לאופנתיק וליד שנייה. רצית להיות עצמאית עד הרגע האחרון....

אהבת את עבודת ההוראה וראית אותה כשליחות. היית מורה מצוינת ואכפתית והתייחסת בחום ובמסירות לכל ילד וילד. ידעת להפוך את הלימודים המעיקים לחוויה נעימה. עם הרבה רגישות, סימפטיה ואמפטיה הצלחת להגיש ילדים עם קשיים לבגרויות, והם אף הגיעו להישגים נאים מאד.

 שמרת עם הילדים הללו על קשר גם שנים רבות אחרי שסיימו ללמוד ופנו לדרכם...

ניחנת ביכולת הקשבה. תמיד התעניינת באחר ומצאת את המילים המחזקות והמעודדות.

כל דבר שלקחת על עצמך, נעשה בנחישות ובאחריות רבה. היית יסודית ועשית הכל בלי להשאיר קצוות.

"רקפת, רקפת, ציפור מצפצפת,הציצי רק רגע אלי!רקפת נהדרת בסלע נסתרת,נסתרת מנפש כל חי!

השם כל כך תאם לך. כמה שמרת תמיד על פרטיותך. ביתך היה מבצרך! גם על דבר מחלתך שמרת בסוד. ואנחנו כיבדנו את רצונך.

היית כל כך מוכשרת! כל כך יצירתית! מלאה ברעיונות. גם את רזי המחשב למדת בכוחות עצמך והענקת מידיעותייך לכל דורש. הפלאת להשתמש בו: כרטיסי עבודה, חומר לימודי, משחקים דידקטיים ועוד... וכל זאת עד שעינייך לא אפשרו לך יותר...

כמה שמחתי שהסכמת שאעזור לך, שאסיע אותך בעת הצורך, שאשב לידך בבית החולים.

זה היה הזמן שלנו. רק שלנו!!! של שיחות נפש ארוכות!

כמה התגאית אז באחייניך המתוקים שכה אהבת אותם – רועי, נעמי ועלמה. סיפרת עליהם בגאווה רבה ועינייך אורו מרוב אהבה. והם החזירו לך באהבתם.

באחד מהמסרונים שלנו כתבת לי: "חטפתי אותה חזק הפעם. בכלל בלי להתכוון. ברגע אחד. תחזיקי לי אצבעות"... ואני החזקתי לך אצבעות, וגם כל החברים שנמצאים כאן היום עשו זאת.... אני בטוחה!!!! אבל ביום רביעי, בשעה 22:50 הכריעה אותך המחלה הארורה.

במשך כל תקופת מחלתך השתדלת לא להפריע, לא להטריד... כל הרופאים, האחיות והצוות הסיעודי אהבו אותך ובכו כששמעו שהלכת...

"מסלע וגבע יורדת בת שבע,

רקפת לה על החזה...

ציפור מצפצפת ורוח לוטפת,

וסוף גם לזמר הזה"...

נוחי בשלום ילדה יפה, חברה טובה.

אני כבר מתגעגעת אליך.

אירית לב

מופיע בעלון:
תגובות לדף