75 שנה לטבח ידובנה

בעקבות הספר אנחנו ביידוובנה - לא רק הנאצים הרגו ביהודים: 75 שנה לטבח ידוובנה

מירי פז | 20/07/2016 

טבח ספונטני שביצעו פולנים ביהודים בשנת 1941 מזכיר אחת מאמיתות היסוד הקשות של היבשת: האנטישמיות לא הייתה רק רווחת רק בקרב הנאצים והגרמנים. למרות הזמן שחלף ההכחשה נמשכת


החודש (10.7.2016) נערך בעיירה הפולנית ידוובנה טקס זיכרון לטבח כ-1,600 מאזרחיה היהודים של העיר בידי שכניהם הפולנים ב-1941. הטבח אירע קרה בתקופת ביניים קצרה בין הכיבוש הגרמני לבין הכיבוש הסובייטי. בעיר עוד נותרו כמה חיילים גרמנים. ידוובנה וסביבותיה היו שטח הפקר.

ההיסטוריון והסוציולוג יאן תומש גרוס, אמריקאי ממוצא פולני ויהודי, תיאר בפירוט את הטבח הזה בספרו "שכנים", שהרעיד את אמות הסיפים בפולין כשראה אור בשנת בראשית שנות האלפיים. פרסום הספר הצית סערת רוחות ומחלוקות אין סוף. יאן גרוס הוכתר כ"טורף פולנים" והואשם בשימוש במקורות הלא נכונים.  הפולנים התנערו מאחריותם לפשע והאשימו את הגרמנים בביצוע הטבח. אימת האשמה היא מחלה פולנית חשוכת מרפא – "אובססיה של אי אשמה", כפי שמגדירה זאת האינטלקטואלית הפולניה המבריקה יואנה טוקרסקה-באקיר.

יותר משזועזעו מן הפשע עצמו, עסקו הפולנים בחישובים כלכליים ומדיניים. הם חששו כי מה שגרוס חושף ב"שכנים" עלול לכרסם במעמדה של פולין בנאט"ו, בחברותה באירופה ולחבל ביחסיה עם ארה"ב. פולין עלולה לסבול שוב מדימוי של מדינה מפגרת וגזענית.

אבל לא רק חוגי הימין סברו כך, אלא גם איש מכובד ונאור מלב לבה של האליטה התקשורתית והפוליטית בפולין: אדם מיכניק, עורך העתון החשוב בפולין 'גזטה ויבורצ'ה' וממייסדיו, גיבור 'סולידריות' בעבר, לוחם נמרץ למען זכויות אדם שעל מאבקיו הצודקים זכה בפרס גם בישראל.

כעורך העתון החשוב במדינה עשה אדם מיכניק כל אשר לאל ידו כדי שפרטי הטבח בידוובנה לא יתפרסמו ב'גזטה'. (וכך אירע שהעתון המתחרה 'ז'צ'פוספוליטה' היה הראשון שפרסם את הסיפור). מיכניק בלם את העיתונאית הבכירה של העתון אנה ביקונט ומנע ממנה לכתוב על הטבח. כדי לשכנע אותה הסתייע בעד (מפוקפק, כפי שנודע בינתיים) שטען בעיקשות כי הגרמנים הם שהרגו יהודים, לא פולנים.

אבל אנה ביקונט לא השתכנעה. היא יצאה לחופשה ללא תשלום מעיתונה וכתבה ספר רחב היקף ועוצר נשימה בגילוייו: 'אנחנו מידוובנה', שסוף סוף יראה אור גם בעברית בתרגומו על עילי הלפרין בהוצאת כרמל. הספר תורגם לצרפתית, לשוודית, להולנדית ולאנגלית וקצר פרסים בינלאומיים חשובים ואין ספור שבחים של טובי החוקרים והסופרים. "זה יותר גרוע ממה שחשבנו," כתב הסופר והמבקר הבריטי ג'וליאן בארנס ברשימה מרגשת ב'ניו-יורק טיימס'.

ביקונט הלכה מעבר לפרטי הטבח ב-1941 שתיאר גרוס ב"שכנים" ותועדו בספר קהילת ידוובנה. היא תיארה את המתרחש בידוובנה ובעיירות הקרובות לה בראשית שנות ה-2000, שתושביהן מתנכלים לכל פולני המכיר באחריות לפשע, ומדיחים ראש עיר רק משום שהשתתף בטקס זיכרון לנרצחים. רוב תושבי ידוובנה וסביבתה ניזונים מהפרסומים האנטישמיים הארסיים ביותר שרווחו בפולין בשנות השלושים של המאה העשרים והופצו בחריצות ובהתמדה על ידי האנדציה – מפלגת "הדמוקרטית-הלאומית".

אנה ביקונט כיתתה רגליה לבתי התושבים, ראיינה אותם באין רואה, ותיעדה, בין השאר, את הצלחתם החברתית היוצאת מן הכלל של הרוצחים הראשיים בידוובנה ובסביבותיה – האחים לאודנסקי. אפיינית, למשל, טרונייתה של האזרחית מריה ק' על כך שלא הרוויחה מאום מביזת היהודים:  

"כמה רבים מבני עמי יצאו על עגלותיהם למלאכת הביזה" מספרת האזרחית מריה ק'. "אני לא פוחדת לדבר על כך, משום שאני לא הרווחתי דבר מהשריפה הזו. רק שמיכת פוך אחת, שתי כריות וארון שאימא לקחה בשבילי. וכמה מחשבה עוד הייתי צריכה להשקיע בשביל להעביר את זה!"

ביקונט מספרת בכאב על  גורלה של אנטונינה ("אנטושה") ויז'יקובסקה שהצילה כמה יהודים מן התופת ונרדפה כל ימיה בידי בני עירה עד שאפילו ילדיה נזפו בה על "התנהגותה". ביקונט רצתה להעניק לאנטושה את ספרה "אנחנו מידוובנה" אבל היא חששה לשלומה כי ידעה שהחזקת הספר עלולה לסכן אותה. עד כמה עמוקה ההכחשה גילתה ביקונט כאשר הציעה למנהלת בית הספר ביידוובנה להזמין את אנטונינה ויז'יקובסקה לשיחה עם התלמידים ונענתה בטריקת דלת.

רק לאחרונה הודה אדם מיכניק בכך שטעה כשלא התיר לאנה ביקונט לכתוב על הטבח בידוובנה, ומבלי משים חשף את מניעיו שהיו אינסטרומנטליים לחלוטין: "חששתי שלפרסום הדבר עלולות להיות השלכות הרסניות ברגע שבו ידונו על קבלת פולין לנאט"ו והקונגרס היהודי האמריקאי ינסה למנוע את הכניסה שלנו ושזה יצית קונפליקט אבסורדי ומזיק לפולין," אמר לא מזמן לביקונט, המצטטת את דבריו באחרית דבר מעודכנת של ספרה.

הכחשה עמוקה

לדברי העיתונאית והפעילה החברתית אנה קליס בפולין של היום לכולם יש לב מלוכלך ומצפון מוכתם. היא מספרת על מקרה בו דיפלומט פולני בכיר ורעייתו הזדמנו לארוחת ערב פרטית, שבמהלכה הזכיר מישהו מן האורחים את שמו של יאן גרוס. למשמע השם קפצה הרעיה הדיפלומטית כנשוכת נחש וצווחה שהיא לא מוכנה לשמוע דברים כאלה. "את הכל עשו הגרמנים או הכריחו את הפולנים לעשות זאת", צווחה.

"באמת?" העירה חרישית אחת האורחות. "האם הגרמנים גם הכריחו את הפולנים האומללים לכרות ראש של ילד ולשחק אתו כאילו היה כדור?", "הגרמנים ממש עמדו שם והכריחו אותו?" תהתה.

למרבה הצער, גם היום פולנים לא מעטים עדיין מתכחשים לפשע בידוובנה ומאשימים את הגרמנים בטבח. דברי ימי אירופה רצופים מעשי טבח ובלא מעט מקרים הטובחים מתנערים מאחריות. באפריל-מאי 1940, טבחו הסובייטים 22,000 קצינים פולנים ביער קאטין. במשך חמישים שנה התכחשו הסובייטים לפשע, וגם הם האשימו את הגרמנים. רק בשנת 1990 אחרי קריסת הקומוניזם, הודו הרוסים באחריות לפשע וגם אז עשו זאת כמי שכפאם שד. את המסמכים שנצברו בארכיוניהם הם משחררים באיטיות מכוונת.

"שכנים" ו"אנחנו מידוובנה" הם שניים מתוך שורה של ספרים ומאמרים שעוררו חשבון נפש של החברה הפולנית עם עברה. כמה מן האירועים והווידויים בספרה של ביקונט היו השראה ליצירות תיאטרון וקולנוע, ביניהם המחזה 'הכיתה שלנו' מאת טדאוש סלובודז'אנק והסרט 'הדיבוק'. באחת התמונות המצמררות בהצגה 'הכיתה שלנו' חוגגים פולנים את מסיבת הכלולות של חברם עם רחל'ה, יהודיה שהתנצרה וכל משפחתה נטבחה. בית המשפחה נבזז כולו ועכשיו מונח השלל על שולחן המסיבה והרוצחים החוגגים מתגאים בכלי השלל .

מופיע בעלון:
תגובות לדף