זכרונות מהסולם 11 - הנשרים באים

 זיכרונות מהסולם

 

זיכרונות מהסולם  (פינת חי)

מלחמת העולם הסתיימה, ואני בכיתה ו `בשנה הבאה אתחיל לעבודבפינת חי, אין מאושר ממני.

אני עולה בסולם לגג ב-ס, והפעם עובר מיד לצד המערבי, משם אני יכול להשקיף לעבר המתחם שהִקצו לפינת החי ממש מאחורי  ב-ס.

את פינת החי הקימו ילדי בית ספר, ומי שהתחיל במפעל הזה היה מוטי אפרתי ז"ל הוא אף נטע  את האקליפטוסים ,שמשמשים גם היום את הילדים.

הרעיון היה שגם ילדי בית הספר יתרמו משהו לפרנסה ולמאמץ הכללי, כמובן בשעות הפנאי כלומר לאחר העבודה והלימודים. הילדים שקיבלו על עצמם את הטיפול בחיות ובעופות, עשו זאת במסירות ללא גבול, לקום מוקדם בבוקר לחלוב את העיזים, לבא בלילה לראות אם יש המלטה, או להוריד את הדוגרת ההודית מעל ביצי  האווזים שהיא דוגרת עליהם. (צריך להבין גם לה יש צרכים) את החלב הבאנו  למטבח הילדים, ואת הביצים למחסן הביצים בלול.

הכל  היה נרשם ובסוף השנה הלוי נתן לנו כמה פרוטות לקרן הקיימת.

כמה השתוקקתי להיות בין הילדים המאושרים שזכו לעבוד בפינת החי, אבל ידעתי בתחילת כתה ז אתחיל במשימה.  כמובן שהיינו צוות וביניהם הייתה גם מיר'לה גיל בת כיתתי.

 

כל הזיכרונות האלה עלו במוחי לא מזמן. למרות גילי אני יוצא מדי פעם לצעדה, המסלול עובר ליד מה שהיה פעם פינת החי, עכשיו נשארה רק גדרה ,ואני מבחין בכמה חמורים, לא מעט עיזים (אבל לא לבנות מגזע "זנן" שאנחנו טיפחנו )ועוד כמה תרנגולות מצבעים שונים ממש חגיגה לעיניים, וכמו שכתוב: "נער קטון נוהג בם".

אני מתקרב אל הנער ומתבונן באיזה חריצות ומיומנות הוא עושה מלאכתו. וכמנהג הזקנים מעלה זיכרונות ואז אני שואל אותו "בן כמה אתה?" והוא משיב לי "בן שלוש עשרה". "שלוש עשרה" אני אומר כאילו לעצמי, "ואני מספר לך זיכרונות  מלפני שבעים שנה... "

ולאחר מחשבה נוספת אני אומר לעצמי, הרי זה הנכד של בנצי ידידי, הרי שנים עבדנו ביחד, וביחד שרנו שנים רבות בגבעטרון...     

הזיכרונות הזיכרונות

כאן מהלכים על בהונות

הזמן נירדם אל נא תעירנו

אולי עבר זמנה של הגבעה הקטנטנה.

לא היה מתאים יותר מבנצי לגבעטרון, מוזיקלי אין כמוהו,שומע פעמיים את העיבוד של הבסים, אצלו זה כבר יושב.

היה לו קול בריטון ערב ותמיד שמר על הקצב.  לא נשכח גם את חוש ההומור, יחד עם יאיר זק, הדרך להופעה הייתה עוברת בלי להרגיש.

זיוה ואני היינו בזמביה בחג ה-50, כשחזרתי עבדתי לשמחתי  ליד בנצי בבקרה. הוא זכר כל פרט מהמופע אירוע החג עבר לנגד עיני כאילו בשידור חי.  אבל לא תמיד היה הכל דבש, המנהל המוזיקלי  היה מביא שיר שלא מצא חן בעינינו, בנצי היה מגיב מיד "לואדי".

וכאן עלי להרחיב קמעא. בימים ההם שנות ה-40 -60, כל פסולת, אם זו פסולת בנין או ענפי עצים כרותים, אך בעיקר פגרי בהמות מכול סוג, הכול נגרר לואדי, פרות  שבלעו מסמר או סתם מחלה, טרקטור נקשר לרגליהן ויאללה לואדי. גם כבשים ,עיזים ואפילו עופות, לכולם נמצא שם מקום.

אבל היה גורם נוסף שהשתתף בחגיגה, הנשרים.

בהתחלה היינו רואים בקצה השמיים כתם שחור בגודל כדור רגל, אבל תוך זמן קצר הוא גדל במהירות ואנחנו  ילדי הכפר כבר ידענו, הנשרים באים. זאת תמיד הייתה להקה, כשלושים פרטים, הם היו מתנפלים על הנבלות וזוללים ללא הפסק. הבעיה משהחליטו להמריא ,הבטן המלאה הקשתה מאוד עליהם.

ודאי ניראה לכם כאילו נפרדתי מבנצי והגבעטרון, אז לא, אני ממשיך עוד קצת.את הימים הראשונים קשה לשכוח, היינו חבורה מלוכדת, כולם גבעים, שרה'לה שרון חברתה הטובה של רינה, מספרת: התחננתי לרינה :לא תקבלו אותי לגבעטרון? "לא" ענתה רינה:"רק גבעים". והגבעטרון בתקופת התלבושתהלבנה מנה 23 זמרים וזמרות כולם  גבעים.

גם הכותבים היו מגבע, אביא לדוגמא קטע מפזמון של דידי.

שיר הטרמפ

יום ראשון הגיע לא עליכם

אל הקמפ שוב יש לחזור ,

ילקוטי מלא כביסה על שכם

אך היכן  היכן הטרמפ

 

ואני חייל מסכן בנח"ל

אל הכביש יורד רגלי,

שעתיים אחכה

גם אצחק וגם אבכה ,

ואת הסנדוויץ' אנקר

עד שאוטובוס יטרח ,

ייעצר אדיב כל  כך,

בעמידה אותי ייקח.

אני מסיים הפעם, אבל הזיכרונות, הזיכרונות. "הוא עוד יחזור".

דנדי

מופיע בעלון:
תגובות לדף