מתיתיהו והחזיר - מאיר שלו

מתתיהו והחזיר / מאיר שלו

פורסם בידיעות אחרונות, חנוכה תשס"ג

 רוב הקוראים היו פעם בכיתה גימל, חלקם אפילו יותר משנה אחת ורובם השתתפו אז במחזה של חנוכה. לא אחת שמעתי מעלים זכרונות מאותה התנסות ותמיד שורה רוח של ענווה יתירה על הזכרונות האלה.

והנזכרים מצטנעים ומספרים שבחג החנוכה הם היו בסך הכל נר גימל או נר דלת, ותו לא 
ובכן, אין בדעתי להפחית מערכי. לא הייתי נר גימל ולא נר דלת ולא שום זוטה אחרת. הייתי מתתיהו בכבודו ובעצמו. לא שחוננתי בכשרונות משחק יוצאים מהכלל או בנוכחות בימתית מחשמלת - ההיפך הוא הנכון. הייתי ילד קצר קומה וראייה וניפנופי החרב שלי עוררו גיחוכים הן בקרב הקהל והן בקרב המתיוונים.

אבל הייתה לי סגולה שכל מחנכת עם יומרות בתחום הבימוי חיפשה בשחקניה הקטנים

ידעתי ללמוד על פה. הרבה, מהר, ובלי שגיאות.

אותה שנה נשרו כל המועמדים הטבעיים לגילומו של מתתיהו במהלך החזרות זה אחר זה, קנאים אתלטיים ורושפי עיניים שכמותם, הם זינקו בהתלהבות דתית על המזבח  נעצו את חרב הדיקט שלהם בכהן המתיוון, בלעו רוק של מבוכה ונשארו עם הפרצוף של

""שכחתי מה אני צריך להגיד עכשיו".

יום לפני הבכורה הבינה המורה שלי, שעדיף מתתיהו לא הירואי במיוחד אבל עם כל המילים הנכונות בפה, וקידמה אותי מתפקידי המקורי לתפקיד עתיר הטקסט של אבי המכבים 

אגב- כיוון שזמן רב עבר מאז, אני מוכן לגלות שתפקידי המקורי היה החזיר ששכב על המזבח, קאסטינג שגרם לי עוגמת נפש רבה,,אבי שרצה להקל מיסורי, אמר לי: "לא נורא, מאיר, לא רק מתתיהו התנגד לפולחן הזה, גם החזיר התנגד, אם כי מסיבות שונות" 

למחרת ערכנו חזרה גנרלית בנוכחות המנהלת, ואני דיקלמתי בשטף את המונולוג של מתתיהו

שימעו אלי בני ואחי 

מי לאדוני, אלי 

יהודים אנו, יהודים 

נשמור את תורת אבותינו 

ננתץ את מזבחות האלילים 

נהרוג את המתיוונים 

ננוס אל ההרים 

ונילחם למען האלוהים

המנהלת העירה למורה שלי ש"מתתיהו נראה קצת נעבעך עפעס"

אבל ההצגה נועדה לשעות הערב של אותו היום, בנוכחות כל ההורים, ונעבעך או לא נעבעך, התפקיד הראשי היה שלי. 

לפנות ערב הלכתי עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה לבית הספר

אבא שלי נשאר בבית, בטענה הקבועה שהוא כבר למד בבית ספר פעםאחת ואינו מרגיש צורך לשוב על התהליך מחדש. בכניסה לאולם נפרדתי מהן עליתי אל מאחורי הקלעים ועטיתי את בגדי מתתיהו.

באותם ימים רווחה במערכת החינוך הסברה שנכבדי המגזר היהודי בתקופת אנטיוכוס לבשו בגדים של ערבים. המורה התקינה לראשי כאפיה ועקאל, ואת הזקן החשמונאי המפואר

שהיא הכינה מסלילים של ליפה, היא הצמידה אל הכאפיה בשתי סיכות ביטחון, ליד האוזניים 
האורות באולם כבו, המסך נפתח ואני עליתי על הבמה

במערכה הראשונה ישבתי עם חמשת בני והשמענו קינות רמות ביותר על המצב הפוליטי והרוחני בעירנו מודיעין. אז יצאתי מהבמה לקול תשואות רמות של אמי ואחותי והכהן המתיוון נכנס עם החזיר- הוא הילד שרק אתמול היה מתתיהו. הוא נשא נאום קצר, הניף את המאכלת, ואז זינקתי אל הבמה וחרבי בידי. 
הספקתי לצעוק "שימעו אלי בני ואחי, מי לאדוני אלי!" ואז קלטתי שכולם הקהל, הכהן, הנרות והחזיר - צוחקים בקול גדול. השפלתי את מבטי וראיתישהזקן שלי נשמט ממקומו והוא תלוי רק על סיכה אחת, באופן מגוחך שאינו הולם את מעמדי ההיסטורי.

ניסיתי להחזיק אותו בידי האחת ולדקור את המתיוון בידי האחרת, אבל אז קרה דבר נורא

יד ארוכה וחזקה, ידה של המורה הבמאית, נשלחה דרך סדיני המסך ואחזה בגלימתי

היא סחבה אותי אל מאחורי הקלעים, הידקה את הזקן למקומו, נעצה את סיכת הביטחון

דרך הכאפיה, דרך הליפה ודרך האוזן שלי, סגרה אותה והדפה אותי בחזרה לבמה. 

כל התהליך הזה ארך כשניה וחצי, ובטרם הספקתי להבין מה אירע לי

מצאתי את עצמי ניצב מול הקהל בברכיים פקות ובאוזן מפולחת. התדהמה והכאב

היו ללא נשוא. חשתי כל סנטימטר של חיוורון בעור פני וכל פעימת כאב בתנוך אזני.

פערתי את פי ואמרתי "יהודים אנו, יהודים... אמא... האוזן..." ופרצתי בבכי גדול. 

השתררה מהומה גדולה. אמא שלי הסתערה מהאולם אל הבמה, המורה נמלטה

ואני, מצידי ברחתי הביתה. מאז שכחתי חלק גדול מהטקסטים של חנוכה

אבל אני זוכר היטב את המילים של אבא שלי. הוא שלף לי את הסיכה מהאוזן

זרק את הזקן ואמר : "אתה רואה, מאיר, לפעמים יותר טוב להיות חזיר "

מופיע בעלון:
תגובות לדף