זכרונות מהסולם 10

זיכרונות מהסולם

 

לפנות ערב השמש עדיין לא שקעה וכל המראות שאתה מכיר נראים אחרת. כבר אמרתי שגג בית הספר היה העמדה הצפונית.

יכולתי לראות את מגרש הכדורגל החדש ואת השערים החדשים שעשה אושר הנגר שהִגיע לא מזמן לגבע, הוא הצליח להימלט מצבא  פולין החופשית.

אושר עשה את השערים במו ידיו מעצי אורן שכרת בחורשת האורנים.

למרות שעבד בגרזן ובמשור יד הקורות יצאו  ישרות  וחלקות  להפליא. 

המגרש היה מחוץ לגדר ,ובגדר עשו פשפש (שער) על מנת לאפשר לקהל לזרום למגרש ולצפות בכוכבי הכדורגל שלנו לובקה ואריה זבולון.

צריך לזכור עוד משהו, זוהי תקופת מלחמת העולם השנייה, השיעור הראשון בכיתה ב' (1942) התחיל בסקירת התקדמות הצבא הרוסי, שכּולנו הערצנו, וקווינו שהוא יביס את הגרמנים.

אבל אני עוד על הגג, ומהגג אני יכול לראות את סבא גרינהוט יוצא מחדרו בבית פישקו, אז עוד לא קראו "בית פישקו" הוא עוד לא היה בגבע.

סבא גרינהוט היה דמות מיוחדת, הוא היה סבא של מורדי וגדי. ואבא של אולגה.

הוא לא בא ממזרח אירופה כמו יתר הסבים, הוא היה לבוש אחרת התנהג אחרת , בקיצור הוא בא מווינה.

ובכל זאת איך הגיע לגבע, הוא בא בעקבות בִּתו אולגה וחתנו ווייס שהיה החשמלאי של גבע.

ב-1935 הגיע החשמל לגבע . אם יש חשמל צריך חשמלאי, זק היה החשמלאי באותו  זמן.  אתקין עמד לנסוע לווינה, הוא קיבל מזק רשימה של אביזרי חשמל שיביא אתו בדרכו חזרה לגבע. בווינה נפגש אתקין עם וייס שהיה חשמלאי והיה לו לעזר רב.

וייס עלה לארץ ללא המשפחה בא להגיד שלום לאתקין , והחליט להישאר בגבע.

עם חלקי החשמל הגיעו  גם המילים שלא שמענו קודם כמו:קורצלוס שלטר ושטקר .

ווייס היה בגבע כמה חודשים וביקש שיביאו גם את אשתו אולגה  ובנו מורדי בן ה-14.

מספרים שהיה דיון נוקב באסיפה לפני שאושרה בקשתו . (המישקיסטים טענו שאין כסף) נדמה לי שאף אחד בגבע לא הצטער על כך, עד סוף ימיהם היו דמויות מאד ססגוניות.

לאחר שנים ראיינו את ווייס איך הגיע לגבע, הוא אמר בערך ככה:

אנחנו בוינה שמענו אומר ,הרבה חלוצים בארץ חסר.

אבל נחזור לסבא גרינהוט,

ביום שלישי היה סרט, כולנו חיכינו ליום הזה, ביום הזה כאילו עברנו לעולם אחר, יכולנו להתבסם מנופים שלא ראינו וליהנות מיופים של השחקנים.

אבל למי שישב ליד סבא גרינהוט  היה ערך מוסף, ריח הטבק מהמקטרת שלו.

היה לו כיסא קבוע, הייתה לו תלבושת שהתאימה למעמד , וכמובן עניבה תואמת.

והכל בגובה העיניים, עם חיוך לבבי מילה פה מילה שם, עברית הוא לא ידע, הוא דיבר גרמנית ואנגלית, בקיצור דמות  מיוחדת.

אשתו נפטרה ב-1946 ואז כמנהג המקום העבירו את האלמן מחדר של 14 מ"ר לחדרון של 6 מ"ר, היות וכל  בתי המגורים היו זהים, קרה שהשומר שהעיר בארבע בבקר את המטפלות לבית התינוקות, טעה ודפק על הדלת של סבא," אסתרקה" קרא השומר," היא כבר הלכה" ענה סבא בלי להתבלבל.        

ארבעה דורות סבא גרינהוט אולגה מורדי ואבנר

 

זהו עד הנה על הסבא המופלא הזה , אותנו ילדי כפר קטן בעמק יזרעאל ,הוא תמיד סיקרן, וגרם לנו להתעניין באיש הזה שהיה תת-קצין מכובד בממלכה האוסטרו הונגרית, וחי בשארית ימיו בגבע עם בני משפחתו.         (נפטר 1-1-1960 )

זה קרה בגבע

פברואר תחילת שנות השישים, הגשם ירד ללא הפוגות, שדות התלתן שיוועו לקוצרים .

אך כמנהג הימים ההם, החרמשים לא עלו  על  שדה התלתן אלא לאחר כמה ימי שמש, התלתן צמח לו והגשם ירד, והמתבנים התרוקנו, אפילו

חבילת  אחת של קש או חציר לא נשארה. בכל החצר נשמעו  געית הפרות הרעבות.

זה היה ביום שישי , בסיום קבלת שבת, מרכז המשק אז ,מיכה אפרתי

עבר בין שורות השולחנות והזמין את הצעירים : מחר שבת יוצאים לקצור תלתן.שבת בבקר החרמשים מוכנים, האלונקות להוצאת הירק  אל קצה השדה מוכנות והזחל די-פור רתום לעגלה מטרטר בנחת, הוא את שלו יעשה.

 

בסך הכול זו הייתה חוויה  שלא תשכח, אפשר לומר שמחת היצירה.

דנדי

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף