מחיאת הכף ההונגרית - זיוה אוחיון רכט

למה בחרתי בפרק מתוך הספר של יעקב בורק ?

זהו ספר שקיבלתי במתנה ואני מעלעלת בו מפעם לפעם ובכל פעם מפתיע אותי מחדש בתשובות המקוריות ומעוררות המחשבה שלו.  תוך כדי קריאה מתחדדת ההבנה שאין החלטות הגיוניות גם לא בעסקים, וכמה אנחנו סובלים כשחופש הבחירה הוא אפשרויות רבות מדיי.  הפרק הספציפי מעלה את שאלת הביחד שהיא תמיד רלוונטית לחיינו המשותפים.  והזדמנות להוקיר תודה על מה שיש : " לא משנה מה השגת, מישהו בדרך עזר לך."

חג גבע שמח !

זיוה אוחיון רכט

תעלומת מחיאת הכף ההונגרית יעקב בורק

מתוך: האם שימפנזים חושבים על פרישה? עמ' 102

(האם כוחו של הארגון טמון בשונות וביחודיות של כל אחד מעובדיו או דווקא במכנה המשותף שלהם?)

"במרס 2006 עמדו פרנסי פסטיבל האביב של בודפשט בפני חלום הבלהות של מנהלי תזמורות לדורותיהם. מזג האוויר החם מהרגיל אמנם הביא עמו תיירים רבים, אך גם הנגיף שהכה בשני המוזיקאים הבכירים של תוכנית הערב המנצח ופסנתרן הסולו נפלו למשכב. כמנצח מחליף נבחר אלכסנדר סלדקובסקי, המנצח הראשי של סנט פטרבורג ודמות מוכרת למארגנים. ההחלטה להפקיד את נגינת הקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר של שופן בידיו של הפסנתרן האיטלקי פייטרו דה מריה, בהופעת בכורה עם הפילהרמונית של בודפשט, הייתה נועזת יותר.

לפסטיבל האביב של בודפשט היסטוריה מוצלחת במיוחד של חילופי מוזיקאים ברגע האחרון, והפסטיבל השנה לא היה יוצא דופן מבחינה זו. הקהל ידע להעריך את הופעתו המרגשת של הפסנתרן הצעיר ואת השראתו הברוכה של המנצח בביצוע הסימפוניה השנייה של צ'ייקובסקי שסיימה הערב. מחיאות הכפיים נמשכו לא פחות מ-12 דקות והן שנמצאות במוקד ענייננו.

כנהוג בהונגריה ובמדינות אחרות במזרח אירופה, החלו מחיאות הכפיים של הקהל המשולהב בפרץ סוער ואקראי שביטא את הערכת הקהל לביצוע המצוין. הרעש מחריש האוזניים הסתנכרן בתוך מספר שניות למחיאות כפיים קצובות, אלא שאז התגבר הקצב, עד שלא התאפשר עוד לשמור על אחידות כלשהי, ומחיאות הכפיים הפכו שוב אקראיות לכמה שניות. אחר כך חזרה האחידות וחוזר חלילה. איש לא ניצח על מחזוריות מופלאה זאת, אך היא התרחשה בכל זאת, ובמקרה שלנו עשרות פעמים.

יכולת קהל של מאות לתאם את מחיאות הכפיים שלו מוכרת. כך גם העובדה שמרגע שהצליח בכך נדרש ממנו מאמץ קל יחסית כדי לשמר את הקצב. מדוע איפה מעדיף הקהל לחזור לכאוס שמאפיין את תהליך תחילת הדרך ואחר כך שוב לקצב וחוזר חלילה?

זולטן נדה, פרופ' רומני לפיזיקה תיאורטית שהתוודע בראשונה לתופעה בסיום ההצגה "הזמרת בעלת הקרחת" בתיאטרון הונגרי, היה נחוש לפתור את התעלומה... ויחד עם עמיתיו ניהלו את אחד המחקרים המוזרים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה.

בעיני רוחם, החוקרים ראו בוודאי את להקות הציפורים הנודדות בתיאום מבני, את אלפי הדגים הנעים כיחידה אחת או את הגחליליות המאירות את הלילה בהבזק שנראה למרחוק. המתמטיקאים מכנים את התופעה "מתנדים גלובליים." כך מתזמנים מיליוני תאי שריר שבלבנו את ההתכווצות המזרימה 80 מילימטרים של דם לעורקינו בכל פעימה של הלב, כך מתזמנות ציקדות את צירצורן הטורדני ונשים השוהות זמן רב יחד את מחזור חודשן.

.... ליכולת האנושית לתאם קולות יחידים לכלל מקהלה שבטית יש שורשים אבולוציוניים ברורים. היא מקנה יתרון הישרדותי משמעותי של טורפים רחוקים, שמנסים להעריך את גודל טרפם על פי הרעש שהוא משמיע.

כולנו מכירים את הריגוש המתלווה להיותנו חלק מקבוצה מעודדים בתחרות ספורטיבית, משתתפים בהפגנה, או עם כל העם רואים את הקולות. צאצאיו המוסיקליים של האדם הקדמון נקרעים, טוענים החוקרים, בין שני רצונות סותרים. האחד הראשון והמיידי, הוא הרצון הספונטני של הקהל להביע הערכה לאמנים שטרחו לפניו. באופן טבעי, המסר הזה יהיה ברור יותר ככל שאינטנסיביות הרעש תגבר. וזו, כך מצאו החוקרים , גבוהה יותר בזמן מחיאות הכפיים האקראיות. הרצון האחר הוא להשתייך לקבוצה ולנסות להינות פעם נוספת מביצועיהם של האמנים. מחיאות הכפיים החברתיות הקצובות נושאות מסר זה, שהוא תרבותי באופיו, ביתר יעילות....

.הדינמיקה של מחיאת הכף ההונגרית מעלה את השאלה העומדת בפני החברה בכלל והארגון העסקי בפרט: האם כוחו של הארגון תלוי בשונות וביחודיות של כל אחד מעובדיו, או דווקא במכנה המשותף שלהם?  האם יעילותו של הארגון בקידום מטרה משותפת עולה על זו של אוסף היחידים המרכיבים אותו, גם אם אלה אינטנסיביים יותר בהתבטאותם?   ובכלל האם יכול היחיד לממש מטרה תרבותית או כלכלית כלשהי ללא סיוע של יחידים אחרים שותפים, לקוחות, עובדים, מנחים ואחרים?

לאלתיאה גיבסון, הטניסאית השחורה הראשונה שזכתה בגמר וימבלדון (1956), תשובה פשוטה " לא משנה מה השגת, מישהו בדרך עזר לך."  

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף