היה או לא היה?

היה או לא היה

 ידיעות אחרונות 28.10.2016 (אורה ערמוני)

מאה שנה מלאו להולדת יזהר סמילנסקי, בכ"ז אלול תרע"ו (24.9.16) וקצת יותר מעשור לפטירתו ב-21 באוגוסט 2006.. 78 שנה מלאו לפרסום סיפורו "אפרים חוזר לאספסת" שנדפס בחוברת 'גיליונות' בפברואר 1938, בחתימתו,ס.יזהר, בהיותו בן 22.

בינואר 1938 פנה יזהר ליצחק למדן וכתב: "אני מגיש לך את סיפורי זה, כמו שהוא, שחיברתיו במשך החופש בייסורים ובקושי ובעמל אין קץ. הריהו שלך, כולו שלך – אפילו בלי הקדשה. הנה בני שבעצב ילדתיו" (ציטוט מהספר הביוגראפי 'ס.יזהר – סיפור חיים' של ניצה בן-ארי, כלתו של ס.יזהר, חוקרת ועורכת ספרות).

סיפורים מן החיים

 

כמו כל סיפורי יזהר שנכתבו לאורך השנים, סיפוריו של יזהר הם כמעט תמיד 'אמיתיים', או כפי שנהוג לכנות 'סיפורים מן החיים' העוברים את מעבדת היוצר שבו.

כך גם 'אפרים חוזר לאספסת' שנכתב לאחר שהייתו הקצרה בקבוצת גבע, לשם הגיע בנדודיו ממקום למקום כדי לשמש מורה. את ההוראה לא אהב, אבל מה ששכנע אותו לקבל את התפקיד היה ההבטחה שיותן לו 'חדר משלו'. יזהר, שכבר מגיל כה צעיר קינן בו דחף הכתיבה, שמח לרעיון, ומה גדולה הייתה אכזבתו כשהתברר לו ש 'בחדר שלו' מתגוררים עמו עוד שלושה בחורים. לכתוב לא יכול, ההוראה לא הייתה לרוחו, ניסה לעבוד בשדה, בעבודת כפיים ומהר מאוד נשא רגליו וחזר לבית הוריו.

אולם התקופה הקצרה הזאת, שלדבריו – כשראיינתי אותו במלאות חמישים שנה לסיפור - - הייתה שבוע בלבד, והוא בכלל לא  זוכר שלימד, שהיה מורה, אף שתלמידיו זוכרים לטוב את הסיפורים שסיפר להם – תקופה קצרה זו הניבה את הסיפור המופלא 'אפרים חוזר לאספסת'.

הסיפור סימן עוד בצאתו לאור את הייחוד של ס.יזהר, סיפור מורכב, לא כל-כך בעלילה שבו, כי אם בהלך הנפש של גיבוריו, בעיקר משכה את תשומת הלב השפה היזהרית המיוחדת והתפתלותה במעיין ערבסקות לצד פיתולי נפשו של הגיבור.

הסיפור, אנטי-הרואי וכלל אינו מחמיא לחברה הקיבוצית, היה שונה מרוב סיפורי החלוצים של הראשית. אפרים מבקש מאסיפת הקבוצה לעבור מעבודתו במספוא (האספסת) לפרדס, ובקשתו זוכה לקיתונות של רותחין: "קלות דעת אתה מבקש? ומה אני, חמש שנים במטבח?" וכשתובעים ממנו בסוף הדיון הסוחט לשאת את דבריו, מתפצל קולו לשניים. פנימה לתוכו הוא אומר את כל מילות הגעגועים המציפים את נפשו – לצל העצים, לנוף הירוק, לבדידות – אך החוצה בוקע קולו:"אני חוזר לאספסת". במגע עט נגע הסופר הצעיר בלב לבו של הפצע שבהוויה הקיבוצית, אז כמו היום – מערכת היחסים והקונפליקט הבלתי נמנע שבין ביחיד ליחד.

כשמלאו לסיפוריו של יזהר חמישים שנה, בשנת 1988, באתי לקיבוץ גבע, שבו כביכול התרחש האירוע. יזהר, שאותו ראיינתי לקראת הכתבה ההיא, טען שהכול בדוי. להד"ם, אמר. לטענתו, מעולם לא עמד ליד חלון צריף חדר האוכל של גבע, כמי שמאזין בסתר למה שמתחולל באסיפת הקיבוץ.

"הספר כולו פיקציה" אמר לי. "אנשי גבע הם אלו שבנו את המיתוס והאגדה, כאילו הסיפור יש בו יסודות מציאותיים. בקיבוץ הייתי רק שבוע ימים. באתי לשם כי חיפשתי לעצמי מקום מבודד וחדר קטן כדי לשבת ולכתוב. כך אמנם הבטיחו לי. כשבאתי מצאתי את עצמי בחדר קטן אמנם, אבל עם עוד שלושה אנשים. לקחתי את הפקאלך, וכמו שבאתי ברכבת העמק – כך נסעתי משם.

גרסאות שונות מגרסתו של יזהר היו לחברי גבע בעניין תקופת שהותו של יזהר במקום, חודשיים-שלושה, הם אומרים. פרוטוקול האסיפה שדנה בדבר הישארותו של אפרים במספוא נמצא בארכיון הקבוצה, והוא מסתיים במשפט:"הוחלט ב-24 קולות בעד זה שאליוקים נקבע לענף המספוא". הפרוטוקול (היבש, יש לומר, ואינו מסגיר את הדרמה שהתחוללה באסיפה) מציין שהאסיפה התקיימה באוקטובר 1937, כלומר הוא מאשר ללא ספק שאותה אסיפה התקיימה בתקופת היותו של יזהר בגבע כשהיה מורה בכיתה ג' לתקופה קצרה, בשנת 1937. פרטים אלו מעידים על כך שהסופר הצעיר הציץ ונפגע, שהאירוע הרשים אותו והשפיע עליו מאוד, ושעל פיו בנה את הסיפור כיד הדמיון הטובה עליו.

 

משפחתו הענפה של אליוקים (אליקים), הלוא הוא אפרים, גיבור אותה פרשייה, מכחישה מכול וכול את הקשר בין אליוקים לבין אפרים, אך מטעמים אחרים. דינה, אשתו של אליוקים,  כעסה מאוד אז, משיצא הסיפור לאור, על סילוף דמותו של אישהּ. אליוקים, כך טענו בני משפחתו וגם חבריו לקבוצה, היה איש מעשה בלתי מנוצח, ולא חולמני, מיוסר, מתלבט ותלוש כאפרים שבסיפור.

היה או לא היה, סיפורו של ס.יזהר הוא בעֵינָי, מאז כתיבתו לפני 78 שנים ועד היום, תמצית המכאוב הקיומי של היחיד בחברה הקיבוצית.

"...הנה, עתה הזמן, הקץ להבאי, סוף לחלומות בטלים, התעורר, אפרים, אפרים, דבּר, הנה זה עומד החופש מאחורי כתלך, מתדפק, מתחנן, מבטיח ומנבא אוויר חדש. אוקיינוסים של אפשרויות, אפרים... לקום ולהטיח את הכבלים בשלוות פרצופים צודקים, להימלט משדפונות-חום ופזמון חוזר שביום-יום, לצאת, לחרוג, להימלט החוצה, למרחב, החוצה, אפרים... קום וזעק, ענה מתהום כאבך: הן או לא?"

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף