מתוך "הלוך ושוב אל ילדותי - ורד קליין

בחרתי בקטע מספרו של זאב קליין " הלוך  ושוב אל ילדותי".

אני חושבת שהנימוקים לבחירה ברורים.

להיות עוד קצת במחיצתו. אבל גם לשתף עוד אנשים ביצירתו.

תאורי הנוף והטבע של זאב גורמים לקורא להרגיש כאילו הוא רואה את הדברים יחד עם זאב. השפה היפה והציורית גורמת לנו להתפעל יחד איתו ולחוש איתו את רגשותיו.

ורד קליין

" היום אני בן שישים וחמש וזה יומי השלישי על שפת הכנרת. אני יוצא מאוהלי לפני זריחת החמה ונכנס למים לטבילת בוקר. המים קרירים, צלולים ונעימים. צבעם כחול כהה, עמוק. גלים קטנים מרצדים על פני המים והם נושקים לחוף בעדינות כמו בליטוף. בלי קצף, כמעט בלי להשמיע קול, כממתיקים סוד בין נאהבים. ממול נראים בתיה הלבנים של טבריה, כמו זורמים מראש ההר אל הים הכחול. ומערבה וצפונה במרחק, מתנשאים הרי הגליל.

להקות של אנפות עוברות על פניי קרוב לחוף ופניהן דרומה. כמעט נוגעות במים. לובנן בוהק על רקע הים הכחול, משתקף במים. כמעט ואין רווח בין הציפור להשתקפותה והן נראות כמתמזגות זו בזו. לפנות ערב תחזורנה האנפות צפונה, אז תנשוב רוח חזקה,  הכנרת תהיה גלית, צבעה טורקיז. הגלים יתנפצו אל החוף בזעם והן תגבהנה עוף אל מקום שנת לילן.

באתי הנה כדי לכתוב מעין סיכום ביניים של חיי עד כה ובמקום זה אני מתפייט. וזה עוד טוב לעומת מה שעשיתי בשני ימיי הראשונים כאן. פשוט שכבתי בצל העץ, פניי אל הכנרת. מתבונן בחילופי מצב רוחה המתבטאים מיד בפניה היפות כפני אישה מוכרת ואהובה.

בבוקר הרוח קלה. צבע המים כחול עמוק. אחר כך נרגעת הרוח ופני המים חלקים והשמים משתקפים בהם בתכלת לבנבן. בשעות אחר הצהרים מגיעה הרוח המערבית מכיוון בקעת גנוסר. במרחק נעשה הים שוב כחול עמוק ואחר מתחזקת הרוח. העצים חשים בה ראשונים. הם מתחילים לנוע ורחש לחש עובר ביניהם. אחר, גם אני חש ברוח הקרירה והים נעשה גלי. צבעו הופך לטורקיז. הגלים נשברים לחוף בחמת זעם וגלי קצף רצים גם בעומק הים וכשהשמש משתפלת מערבה, כל שטח המים ביני  לבין השמש, ביני לבין טבריה, הופך למרקע זהב מסנוור. העיר כמו נעלמת בערפלים הנראים כהינומה המכסה פני כלה. ויפי פניה נראה רק במרומז.

לקראת שקיעה הרוח נחלשת והים נרגע. הגלים עוד מתנפצים אל החוף אך בלי העוצמה, הפראות, שהייתה בהם קודם, כמו מתוך הרגל. כשהשמש קרבה לאופק, מרקע הזהב שכיסה קודם את הים, מצטמצם לפס דק וישר בין השמש לביני והשקיעה צובעת את העננים באדום, ומשהו ממנו נמהל במים, והרי הגליל נראים כציור סיני עדין והים מאבד צבעיו והוא אפור שהופך בהדרגה לשחור. והלילה רד והכל נבלע בחשכה וזר אורות חשמל מקיף את הכינרת סביב-סביב, כמו כוכבים בהירים שירדו ארצה. הרוח שוככת.  המים, גוש שחור ענק וגלים קטנים נשברים אל החוף בקצב קבוע, איטי, כנשימתה של אהובה הנמה בזרועות אהובה אחר ליל אהבה."

בבילוי אחר על שפת הכנרת מצא זאב חתיכה מעץ תמר  שהגלים החליקו למעין חלוק עץ, ויצר ממנו פסל. לפסל הזה קרא " כנרת".

 

צילום הפסל: איתי לב

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף