בגדד, העיר בה נולדתי - אבנר בן יהודה

7-11-2016

בגדאד העיר בה נולדתי...

 

בגדאד העיר בא נולדתי הקיאה אותי החוצה ,

ילד בן עשר שנים .

ילד עם אמונה מוחלטת,

מקומי הטבעי בארץ מולדתי, ישראל המתחדשת.

לילה אחד, הדומה ולא דומה לכל הלילות, נקראתי להצטרף.

הקבוצה כבר ישבה במשאית קטנה והמתינה לי.

ילד עם תיק המוכן למסע ובו כל היקר לו-

בגדים , אלבומי תמונות וצעצועים שונים.

רכושי ליום עלייתי לארץ ישראלפלשתינה ההיסטורית .

ערב רב של ילדים, נשים וגברים חוברו יחדיו למטרה קדושה.

שעות רבות של חושך עברו , כשמשאית קטנה גמעה קילומטרים,

אך השחר היפה הפציע והביא עמו מראות של נופים מרהיבים,

הרים מושלגים,עמקים ירוקים ,יערות חשוכים ונחלים זורמים.

ארבע אחר הצהרים  , שקט פסטוראלי הופר על ידי חיילים.

"הלשנה"-אחד אמר . פנים מתוחים, מפוחדים ואנחנו ממתינים

ממש עם משיק הגבולות עיראק-אירן. עוד מעט קילומטרים

וכולנו היינו נושמים את אוויר המדינה שנכונה לקבל את פנינו בשמחה,

 אך התקווה נקטעה ושוטרים מאיימים ומוליכים אותנו לאחד הכפרים.

ובהמשך , כלא- אולם גדול עם מעט חלונות הקרובים לתקרה ובמרכז האולם

שולחן עם מספר כסאות, והתשאולים החלו על ידי הקצין : מטרת הנסיעה ,  

קברו של איזה רבי ועוד המון שאלות שנמשכו כול הלילה.

עשרה ימים של שאלות וגם תשובות שהיו מוכנות בפי כולנו בזכות ההדרכה

שקיבלנו בעוד מועד . לא עבר זמן רב והמבוגרים הבינו שהכול מפוברק לפרוטוקול

מנגד, בבגדד,האחראים מטעם התנועה דאגו לבוכטות של כסף שהגיעו

לבכירים ולזוטרים ולכל מי שלו יד ורגל- זכה גם הוא לחלקו בעוגה !!! .

את המזוודות שלנו חמדו ולא קבלנו אותם חזרה . לקחו את הבגדים שהיו במזוודות,

לבשו אותם ביום חג ומועד. מתנה שלנו לכפריים שבפריפריה .

המזוודות שלנו הגישו לילדי הכפר משחקים וצעצועים חדשים להנאה .

חוסר נימוס , אף מילת תודה לא נשמעה ולא נאמרה.

כך  כנראה מתנהגים בני דודנו הערבים . זה לא הספיק להם ועוד

זכינו מהם לקללות .אחד החברים העז וענה להם :

" הרי אתם לא הייתם חייבים לעצור אותנו וכך לא היינו מפריעים

למנוחת הצהרים שלכם"."אנחנו ממש מצטערים"- הצחוק לא איחר לבוא.

עד כאן נראה הכול ברור , התמונות כנראה מקשטות את חדרי הילדים

אבל לי נשארה צלקת שממררת עד היום את החיים-

מה עשיתם עם התמונות שלי ושל משפחתי? אין צדיקים,אין ישרים.

רק רוצה לצעוק-"החזירו תמונות אלה לבעליהן" אבל קולות אלה לא נשמעו.

שום מצפון לא הוזעק, זו המדינה בה נולדתי, והשנים עברו.

התאבלתי על אובדן היסטורית חיי ,אך הלעג שלי ישמע באוזניהם ,

כזמזום הצרעה . אין חדש בקולותיהם, "יהודי מלוכלך", זו מנגינתם.

כול מי החידקל לא יצליחו לנקות הזוהמה הרובצת על מצפונם.

לו נשארו צדיקים-הם יצאו לגמלאות, במקומם נולדו רשעים .

הוחזרנו לבגדאד,"הילד למשפחתו נמסר" ופחות הרפתקאות, כך נאמר.

בקהילה,הרכילות דיברה שהכסף והציוד הועברו לצבא קואקגי,

שביהודים נלחם ובו אמונה שבגדים אלה בעלי סגולה של תבוסתנים

שבזכותם ינצחו הערבים.

 צחוק הגורל-התמונות מקוללות הן וההפסד-אותם רודף עד היום .

ואנחנו בארץ מולדתנו , כאן, הרי מקומנו לעולם .

אבנר .

 

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף