זכרונות מהסולם 8 - דנדי

 

זיכרונות מהסולם

 

בבוקר עליתי בסולם, כבר במבט ראשון קלטתי את פישקו צולע לכיוון הבריכה הישנה, יום יום היה הולך לבריכה, אבל לפעמים היו כל כך מעט מים, שרק הברווזים ופישקו מצאו שם נחמה.

עשיתי רשימה של אנשים מיוחדים שהיו בגבע, חלקם הגיעו משום מקום, חלקם הגיעו כי לא היה להם לאן ללכת.זו הייתה תקופה של המלחמות ובגבע ידעו לקבל כל אחד, ומהיום הראשון היה כאחד החברים.

אני מתחיל מהילמי ואמשיך בברוך פישקו. אבל אינני שוכח גם אחרים, שבדרך זו או אחרת השפיעו עלי, ולפעמים על השקפת עולמי.

ואילו השמות בסדר אקראי: אתקין, ישראל גור-אריה, מיכל רביקוביץ, נונל, שאול רוזנפלד, סבא גריהוד, אסתר חננית. רשימה לא סגורה.

 

ואני מתחיל מהילמי. ולא סתם, בקרוב נציב במוזיאון את "המחרטה של הילמי". הילמי הביא את המחרטה כעין נדוניה עם בואו לגבע, ומעולם לא הפעיל אותה איש מלבדו. לאחר שהשתמשו בה 20 שנה בכפר יחזקאל המחרטה חזרה לגבע, עברה ניקיון וצבע ובקרוב תוצב במוזיאון.

הילמן הגיע לגבע בשנות ה-40  . יום אחד הודיע לילדים (שהיו אהובי ליבו): "מהיום הילמן מת, והילמי חי!"

 לגבע היגיע בן 60, חי בגבע כ- 40 שנה ונפטר בגיל 100..

הילמי היה חביבם של הילדים, תמיד היה לו זמן, תמיד היה מוכן לספר סיפור ולהסביר הסברים על דברים ואירועים שאנו לא שמענו עליהם קודם.

הילמי היה טבעוני, כמה קנאנו בו, הוא קיבל מהמטבח אגוזים ובוטנים. בארוחת ערב היה מגיע ראשון לחדר-האוכל ותמיד יושב באותו מקום, קרוב למטבח. מתילדה מיד הבחינה בו וכאחראית על ההגשה,נכנסה לקצב: "הילמי הגיע!" הייתה מודיעה. והמנה שלו כבר מוכנה. קומקום החלב מאלומיניום כבר עומד על הגז (הילמי היה שותה חלב רותח). ואילו אנחנו הילדים היינו מסתכלים מהחלון.

 ואז הגיע האירוע: המגיש "הראשון" בבי טרטקוב  שהיה בעל חוש הומור נדיר הבחין בהילמי ומיד הודיע למתילדה: "היום אני מגיש לו את החלב". את הקומקום חימם, אבל רק את הידית, ובטקס רב רושם הגיש אותו להילמי. הילמי בדק את הידית, ואם הידית חמה סימן  שהחלב חם. ובבי מסתתר מאחורי הדלת.

בראשית הארוחה  הילמי היה שותה חלב רותח (!)  הוא הרים את הקומקום ומזג את החלב לספל. והפעם –הפתעה!  החלב היה  קרררר.

בבי עושה  שני צעדים קדימה לראות את הפרצוף שלו. צחוק היה שם..

הילמי הסביר לנו שהפרדות צריכות לנוח בשבת. הרתמה צריכה להיות צמודה ומתאימה לכל בהמה. את העגלות יש לסוך בעיטרן ושבת היא  גם יום המנוחה של העגלות.

יום יום היה בא למסגריה (בגבע קראו למבנה "בית מלאכה". בבית המלאכה היה קצת סדר כי עבד שם זק (אוי כמה פחדנו ממנו).

הילמי לא ידע לרתך, אבל הוא קרא לעצמו אני "מסגר קר".

את חדר המחרטה לא ניקה מעולם. כשבגרתי והייתי חרט בעצמי הייתי מלא התפעלות, איך ממחרטה כל כך קטנה ביצע עבודות כל-כך מסובכות.

הוא המציא את מד הטל. הוא בנה טלסקופ והיינו מסתכלים בכוכבים ולומדים ממנו אסטרונומיה. מיטה לא היתה לו. ובסוף "נשבר"  ועבר לסוכה ולמיטה בלי מזרון. רק מחצלת.

ואם לקחת בחשבון את ההופעה המיוחדת שלו, אפשר לומר ששפר מזלי. להכיר את האיש הזה  היחיד והמיוחד ומיוחד.


הילמי from kibbutz geva on Vimeo.






מופיע בעלון:
תגובות לדף