החיים בורוד / ארנון לפיד

החיים בוורוד

 

מתוך עיתון ידיעות הקיבוץ  21.2 – ארנון לפיד

 

תגידו מזל טוב לדבורהלה בן-יהודה מגבע: השבוע מלאו לה שבעים, והסיכום: החיים טובים כמו פעם רק הקצב אחר.

לקנא בה (ותמיד להתפקע מצחוק): אם השתנה משהו בחייה של דבורהל'ה בן-יהודה מקיבוץ גבע, מאז פרשה לפנסיה (והתראיינה כאן, בדצמבר 2008)- אז רק לטובה. "התפוגגו החששות והפחדים, הכל נעשה וורוד", היא אומרת. "אחרי 37 שנים כעובדת סוציאלית, כל כך טוב להתעורר בבוקר בלי צרות של אחרים על הכתפיים, ולתמוך במי ומתי שאני בוחרת. רשת התמיכה שלי ושל אישי אבנר – זו אני עצמי, הוא תמיד תומך בי, ושנינו יחד תומכים בנכדים ובילדים. בקיצור: החיים כפנסיונרית הם המשך לחיים הטובים שהיו לי פעם, רק הקצב השתנה".

השבוע מלאו לה שבעים (מתוכננת מסיבת הפתעה? "פחחח. . . נראה לך? רק אם אפתיע את עצמי"),, ובגאווה היא חולקת מחמאה שקיבלה – לא, לא מבעלה אבנר, אלא מילד אחר, שכאשר ראה אותה משתוללת עם נכדה בבריכה, שאל את אמו אם דבורהל'ה היא אישה או ילדה.

שלושה מרכיבים לאושר שלה: הזוגיות, המשפחה, ובעיקר הסבתאות, שהיא "חוויה שלא כתובה בספרים. בעבר התייחסתי בזלזול לחברות שלי, שהפכו את הנכדים למרכז עולמן, ופתאום אני מוצאת את עצמי בדיוק באותו מצב, עם כל האהבה, הדאגה, הביקורת, הכעסים. . ."

ביקורת וכעסים?

דבורהל'ה בן יהודה: בוודאי. לא על הנכדים, הם מושלמים. על ההורים שלהם. כשהיו ילדים לא כעסתי עליהם. עכשיו, כשמגיע להם, הם שומעים ממני. הסבתאות זה הדבר הכי טוב שקרה לי, ודבר שני – העצמאות. אני מלכה לעצמי, עושה הכל מבחירה".

היום (מבחירה) מתחיל אצלה בטרם שחר, "בין שתיים לארבע, תלוי אם ומתי אבנר מעיר אותי",

ב.  צפייה במשחקי האן-בי-איי בטלוויזיה. "מה אתה כל-כך מופתע? אני אשמה שהשעון באמריקה לא כמו שלנו? היום למשל, ראיתי את המשחק בין פיניקס למיאמי, שהתחיל בארבע, אבל לא הגעתי לסוף, כי ברבע לשש אנחנו נוסעים לסחנה".

רגע, עוד לא סיימנו  עם האן-בי-איי, "תשמע, בשבילי כדורסל אמריקני זה כמו הופעת מחול. כשהם זורקים לסל, זה לא כמו השחקנים בארץ, עם כל הכבוד".

קבוצה מועדפת? שחקן מועדף? "אני לא אוהבת את הטובים שמנצחים כל הזמן, כמו  מיאמי, שמזכירים לי בשחצנות שלהם את מכבי תל-אביב. עד עכשיו אהבתי את אינדיאנה, שעלתה מלמטה. גם את סן-אנטוניו אני אוהבת. על השחקנים אני לא מדברת, למרות שאני מכירה, כי אני כל כך משבשת את השמות שלהם, והילדים שלי עושים על זה בדיחות".

את גם צועקת תוך כדי צפייה? "לפעמים".

ואיך מגיב אבנר? "תלוי. לפעמים אומר: לא הערתי אותך כדי שתעירי אותי".

טוב עכשיו לסחנה. "אז אחרי צ'י-קונג קצר, ברבע לשש, בכל מזג-אוויר, אנחנו נוסעות, כמה חברות, ופותחות את המקום, שוחות להנאתנו. אני שוטפת את הצרות, מדברת עם הדגים, וכשחוזרים לקיבוץ, אני קצת מעלעלת בעיתון, בעיקר מתעדכנת אם הפועל תל-אביב הפסידה או ניצחה.

אילו צרות את שוטפת בסחנה? "היה לנו כאב לב גדול לפני כחודשיים: אחותי הבכורה, נעמי ,

  נפטרה בגיל 87, והשאירה אותנו עם חור בלב. היא הייתה דמות כל-כך משמעותית בחיינו, ובגבע בכלל.  עד החודשיים האחרונים עוד הייתה מלאת חיוניות, עבדה ב'בקרה', שחתה בבריכה. ופתאום התגלה סרטן בלבלב. היא שמעה את הבשורה בבית-חולים אמרה 'לא נורא', וחזרה הביתה. לא רצתה שום טיפול, מלבד גראס רפואי ומורפיום לשיכוך הכאבים. לא הסכימה שנהיה עצובים. היא אמרה לנו:"'חבר'ה, אני לא מפסידה כלום, רק מרוויחה. מה שעוד מחכה לכם. . ' ביום שהחליטה שהיא רוצה למות,תיאמה עם הרופאה והאחיות ואפילו את השעה, וקראה לכולנו אליה הביתה. עמדנו סביבה, וכשהבת שלה שאלה:' מותר לי כבר לבכות?, היא ענתה:"מה יש לבכות? תבכי בחוץ". זה היה כל כך מהר ולא צפוי, וזה עדיין נורא קשה לכולנו.. " ויש להבדיל, כאב נוסף:" נורא עצוב לי מה שקורה בגבע, הורינו השאירו לנו בירושה פנינה, ואנחנו לא השכלנו לשמור עליה, ואין לנו מה להוריש לילדינו. אני זוכרת איך בילדותי חשבתי שזה המקום הכי נפלא בעולם, והשם 'גבע' עורר בי המון גאווה. וכששמעתי על משברים בקיבוצים מסביב, ואמרו לי:"חכי, גם אליכם זה יגיע",  גיחכתי. לא האמנתי שזה יקרה. גבע הוא עדין בית חם ואוהב, ואני לא זזה מכאן, אבל עצוב לי שאני לא עצובה שהילדים שלי בחרו לחיות במקומות אחרים. בזמנו, אבא שלי רעד מפחד שמא אעזוב. וכששתי אחיותיי עזבו, הוא עבר משבר. יש לי בת נשואה בכפר-יחזקאל, בת נשואה נוספת במשמר-העמק- השומר הצעיר, ובן נשוי, גם הוא לא בקיבוץ. הם עובדים קשה, וחיים נכון. קצת כואב לי, כי גבע הוא מקום נפלא לחיות בו, אבל ההרגשה שלי היא שאנחנו לא כל-כך חיים אותו נכון".

חיפשתי אותך בפייסבוק. "במה? תשמע, יש לי שריטה רצינית: מבחינת הטכנולוגיה, אני במאה הקודמת. כל החברים שלי אמיתיים, לא מהפייסבוק. כשאני עוברת ליד חדר המחשב בבית, אני מפנה את הראש לצד השני; עכבר, מבחינתי, זה יצור כזה עם זנב ארוך שצריך לברוח ממנו, מכתבים אני שמה במעטפה, מלקקת את הבול ושולחת בדואר, ועם החברות אני מדברת בטלפון ישן של בזק. אבל רישיון נהיגה יש לי, למרות שאני לא נוהגת, ואני מקפידה לחדש אותו כל שנה. תשאל למה? למה? "למקרה שחס וחלילה, טפו טפו, אבנר יחלה, או ימות, או יחליט להתגרש ממני".

זה עולה לפעמים על הפרק?"חלילה. משנה לשנה אנחנו נשואים יותר"

מופיע בעלון:
תגובות לדף