בטיחות לפני הכל

בטיחות לפני הכל

 

אפשר להתווכח על 'מהי איכות חיים', אפשר להתווכח אם רוצים שהשכונה שלנו תהפוך למגרש חנייה וכביש דו-סטרי 24/7. אפשר להתווכח על מיקום החניות.אפשר להתווכח אם יש או אין תקנות בגבע האוסרות על חנייה בשטחי המגורים. אפשר להתווכח האם אדם ששם מחלוטה ליד הבית שלו יכול להגדיר שטח זה כחנייה פרטית...

על הרבה דברים אפשר להתווכח ורצוי להביאם לדיון ציבורי במקום לקבל החלטות על סמך "שיטת מצליח" או על סמך היכולת והרצון של המזכירות לאכוף או לא-לאכוף את הדברים.

אבל על נושא הבטיחות אי אפשר להתווכח!

בנושא הבטיחות צריך להכריע איש מקצוע אשר הוסמך לתכנן כבישים וחניות (מהנדס), אשר בקיא בתקנות בטיחות, חקיקה ובאופן היישום והביצוע.

לא למזכירות ולא לחונים כאוות נפשם תחת כל עץ רענן הזכות לפגוע לנו - הגרים בסמוך לכביש, הולכי הרגל, רוכבי האופניים, נוסעי הקלנועיות– בבטיחותנו!

בואו נעבור ביחד על כמה עובדות:

1.     במקור תכנית המתאר של גבע לא תוכננה כך שתתאפשר חנייה בתוך שטחי המגורים.

2.     הכבישים הפנימיים צרים מאוד וייעודם המקורי לשמש כדרך שירות עבור צרכים ספציפיים כגון: סילוק אשפה, גזם, סיעוד, חירום וכיוצא בזה.

3.     בשנים האחרונות הפך הכביש שיורד ממשרד מש"א לכיוון מערב, עד פגישתו עם הכביש ההיקפי, לכביש שעוברות עליו עשרות מכוניות ביום ובלילה.

4.     כביש זה עובר בצמוד למספר בתים (וכשאני אומרת "צמוד" אני מתכוונת למרחק של פחות ממטר!).

5.     רוחבו של הכביש בחלקו הצר אינו עולה על 2 מטר.

6.     לא פעם קורה שמכונית פרטית חונה בשולי הכביש וחוסמת את המעבר לרכבי השירות (שכאמור הכביש נסלל קודם כל עבורם).

7.     לאורך כל הכביש אין מדרכה.

8.     גבשושיות ההאטה (במפרים) מעוכות ואינן מאטות את מהירות הנסיעה.

9.     הכביש עובר בסמוך לגן ילדים.

נקודה למחשבה:

ב'שכונת הדרים' החדשה, המרווחת, בה סביב כל דירה יש שטח נכבד של נוי המפריד בין גבולות הבתים לשכניהם, למדרכות ולכבישים– שם מצאו לנכון להזיז את הכביש ההיקפי הישן לטובת החברים שגרים בסמוך לו. ובמקרה המתואר המרחק המקורי בין הכביש לבתים היה גדול בהרבה מהמצב הקיים בשכונה שלנו.  מדוע כאן מקלים ראש ?

ההנחה היא שבעתיד יתרבו מספר המכוניות הפרטיות ויגדל מספר החניות המאולתרות, אז רוצים כביכול "להסדיר" את הנושא שנפרץ זה מכבר.

אבל – בעתיד גם יגדלו מספר המשפחות הצעירות בשכונה ומספר הילדים המשחקים על הדשא...

אם לוקחים את שני הפרמטרים הללו ומחברים אותם יחד מגדילים את רמת הסכנה והסיכוי לאסון.

אני מאמינה כי לא ירחק היום בו יותר משפחות יחזיקו 2 מכוניות,כמות החנייה בתוך שטחי המגורים לא תספיק ותמיד ימצאו פרצות לחניות מאולתרות.

לסיכום

בטיחות לפני הכל! כאן זה מתחיל וכאן זה צריך להסתיים.

נושא החניות בשטחי המגורים הוא לדיון אחר אשר עוסק במדיניות ואורחות חיינו המשתנים, שינויים בתכנית המתאר הקיבוצית צריכים להיות מלווים ומתוכננים על-ידי אנשי מקצוע מנוסים, ולא להיעשות בחטף.

כתבה: אביב רון.

*************

למעוניינים בהרחבה – הנה דעתם של שני אנשי מקצוע המתייחסים לנושא

(מתוך אתר הקיבוצים):

עם האדריכל גדי רובינשטיין, מא.ב. תכנון

"פעם הייתה בקיבוץ דרך אחת שהגיעה לחדר-האוכל וכל השאר היה נחשב אזור מגורים ללא כניסת רכב. אבל השינוי באורחות החיים הביא למהפכה באחזקת הרכב לחבר, ואז גם החלה להשתנותבבת אחת תמונת החנייה.

בעבר, היו חונים רחוק ואפילו הולכים ברגל, או שהיו חונים על כביש המערכת, המקיף את הקיבוץ, לפעמים אפילו על הדשא. הכל היה ספורדי. המפנה הגדול בתפיסה של הצורך בחנייה התחיל עם ההפרטה, ואפילו קצת לפני כן עם תחילת היציאות לעבודות חוץ. זו מהפכה שהתחילה להראות בתחילת שנות ה-2000 והיום היא צוברת תאוצה על בסיס השינוי בקיבוצים. על הבסיס הזה, החלה מערכת תכנונית שמעצבת את המרחב הציבורי והפרטי בקיבוץ מחדש. ברגע שנכנסו לפרצלציה (חלוקה למגרשים) ותסריטי חלוקה, קרו שני דברים: הוועדות חויבו לתת מענה בנושא התחבורה ונוסף לתוכנית נספח שצריך להיות מאושר על-ידי משרד התחבורה. עד אז משרד התחבורה לא היה מעורב בקיבוץ. בתוכניות החדשות התחילו לבנות תקן שלכל בית יש שני מקומות חנייה לכלי רכב במרחק סביר של עד70 מ' מהבית, וזה הוגדר על-ידי המחוקק. היום מוגשות לוועדות המחוזיות תוכניות מתאר שבהן החניות הן מובנות. אם זו חניה פרטית או חניה ציבורית, זה תלוי בקיבוץ.

מה שבטוח זה שהחניות הן על חשבון דשא. מקבצי חניה בעיקר, הם תמיד על שטחים פתוחים. במקומות צפופים אי-אפשר להגיע לכל מגרש, ובעיקר בקיבוצים ותיקים יגיעו ל-70 מ'  הליכה. מה שקורה היום זה שעד הרגע שבו מממשים את תכניות החניה החדשות יש כאוס טוטאלי. רואים מצבים שבהם נכנסות 100 מכוניות על דרך של 2.5 מ'. כולם רוצים להחנות ליד הבית, ואם אין תכנון אז המצב נהיה בלתי אפשרי, ואז מתחילים לפתור לאט לאט את הבעיות התכנוניות ומתקדמים לפי היכולת. משהו מעניין בנושא זה שחלק מהקיבוצים שלא הופרטו לא מתכננים מחדש את עצמם אבל מצד שני, כאשר עולה הצורך בחניות פרטיות, הם נכנסים לתכנון גם בלי פרצלציה. בכל הקיבוצים יש מרחבים ציבוריים שמתכננים מחדש כאשר נקודת המבט היא החניה. למשל, בעוד שעל יד שטחים כמו מגרשי ספורט וחדר-אוכל תמיד הייתה חניה, יש מקומות חדשים שהם סואנים במכוניות, בעיקר אזור גני-הילדים של היום, כאשר יש ילדי חוץ, ורוב הקיבוצים צריכים לתת את הדעת לנושא החניה באזור מבני החינוך".

 

עם האדריכל דני ברק מהמא.ב. תכנון

"נושא החנייה  בקיבוצים הוא המקום שבו ההבדל בין הרטוריקה למעשה הוא הגדול ביותר שאני מכיר. הרטוריקה מדברת על ירוק ותנועה פתוחה להולכי רגל, והמתכננים, בצדק, ממלאים אחר מה שמתארים בפניהם, אחר השאיפות ומשאות הנפש של הלקוחות, ויוצרים תוכנית למקום שלא מממשים אותו (והאמת היא שלא מממשים אותו גם ביישובים שחרתו על דגלם להיות אקולוגיים וטבעיים כמה שיותר, גם שם המכוניות חודרות לכל מקום שיש בו צל).

וכך אין מספיק כבישים ואין דרכי גישה ומגרשי חניה. המכוניות המתרבות כפטריות אחרי הגשם חודרות לחיינו וחונות תחת כל עץ רענן. ומה שמוזר הוא שהתופעה, למרות היותה קיימת כבר שנים לא מועטות, אינה משנה את הרטוריקה, את הכוונה לאזור מחיה שאינו מכיל את כל האורבניות הזאת. האידיאל ממשיך וחותר לכך שלא תהיינה מכוניות ואין צורך בהן ואם הן ישנן, כדאי שתעמודנה במגרשי חניה מסביב לקיבוץ.

אפשר לראות בהרבה מאוד קיבוצים מחסומים שתכליתם לעצור את המכוניות בתוך הקיבוץ, ובפועל כמובן הרכב חודר ומגיע עד לבית המגורים. אני יכול להגיד מניסיוני שכל ישוב שלא דאג למרחק סביר, כלומר מרחק קצר בין החנייה לבין יחידת המגורים, הנושא נפרץ ממילא. אי-אפשר להתכחש לתופעה הזאת ולא להכניסה לתכנון. הבעיה היא שגם במקומות בהם הבינו את הנושא ותכננו כיאות, לא מצאו כספים לשינוי התשתיות.

התוצאה היא שברובה ישובים הוותיקים, לצדי דרך צרה, ברוחב של שלושה מטר במקרה הטוב, אין לראות את המדרכות כי הן מכוסות במכוניות, ואלו מגיעות עד השיחים ותחת העצים והופכות מבעיה אסתטית גרידא לבעיה בטיחותית אמיתית.

תופעה נוספת שמתחילה לבצבץ: כיוון שאין הסדרה של מקומות החניה, מתחילה תחרות על המקומות הנוחים או הקרובים, ואנשים מתחילים לסמן לעצמם חניות פרטיות. נוסף על כך מתחילות להיבנות חניות מקורות שאינן בתכנון הסביבתי. אנשים יוצרים טריטוריה לפני הפרצלציה או בלי קשר אליה, ואני מניח שתתעוררנה בעיות נוספות שאינן נראות כרגע.

צריך להבין שהחניה היא רק סימן אחד בכל הסיפור של השתנות חיינו. הכניסה של המכוניות החונות היא רק חלק מהתופעה הרחבה יותר של תנועת כלי רכב רבים, שזה דבר חדש. אם פעם הקיבוץ היה מין ישוב שהכול היה מתרחש בתוכו: בי"ס, ספורט, תרבות, עבודה, חינוך, חדר-אוכל וכדומה, ולא היה צורך במכונית, היום עם השינוי במבנה הקיבוצי והאזורי, תחדור המכונית עוד ועוד לתוך רקמת חיינו.

בעידן המודרני, היישוב הכפרי מאופיין בריבוי מכוניות לעומת היישוב העירוני. מדובר על בערך 2.5 מכוניות למשפחה כפרית. יש להניח כי התנועה הקיבוצית תוך 15-10 שנה לא תהיה שונה ממגזרים כפריים אחרים ולכן גם אנו צפויים להגיע לממוצע כזה של מכוניות למשפחה. יישוב שיש בו 300 משפחות יזדקק לאלף מקומות חניה. מי שלא יתכונן לדבר צפוי לקטסטרופה. בחלק מהישובים כבר רואים אותה.

לכן צריך להיפטר מהרטוריקה ולמצוא פתרונות נאותים. זה אומר לבנות דרכים מתאימות ברוחבן, להוריד צמחייה, לבנות תאורה נכונה, להפריד בין שבילים להולכי רגל לבין כבישים למכוניות, להגדיר מקומות חצייה של הכבישים, להכריח את המכוניות להוריד את מהירותן ביישוב, והכול תוך ניסיון תכנוני לשמור על העיקרון שמרבית התנועה תהיה בעוקף ישוב עם כניסות פנימה. אני כמתכנן, מנסה לאפשר למכוניות להגיע קרוב מאוד לבית. אסור להתרחק מ-40-30 מטר. אחרת נפגעת איכות החיים של האדם".

 

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף