זכרונות מהסולם 6 - דנדי

זיכרונות מהסולם

 

והפעם על הרפת ומה שמסביב

לפנות ערב היינו הילדים עולים בסולם לגג וצופים לעבר עמדת ההרבעה ברפת, לראות אם יש פעילות. היה שקט. היום קשה אולי להבין עד כמה הייתה הרפת מרכז פעילות לנו הילדים המעטים שגדלו בכפר קטן בעמק יזרעאל.

החורף היה התקופה הקשה עבורנו, עדיין לא היו מדרכות, וכל השבילים היו מלאים בוץ כך שהיינו כלואים בבתי הילדים.

   כשנולדתי  גם חשמל לא היה. החשמל הגיע ב-1936 הודות ל"זקן מנהריים".

בחורף- הבוץ היה השחקן הראשי. בכניסה לכל בית היו מגרדות לניקוי הנעליים מהבוץ. הרצפה בחדר האוכל הייתה מכוסה נסורת וגם עיתונים שנדבקו לנעליים וכך איכשהו שמרו על הניקיון.

ואז נשמעה הקריאה: יש שביל לרפת.

כשהגענו לרפת הכל  היה אחרת, כל אחד מאתנו רץ לרפתנית שלו, אני רצתי לרוני שמחוני, ומיד התחלתי בחליבה. לכל חולב היו כ-10 פרות לחלוב, זה לא היה קל, כך שהעזרה שלנו הייתה ממשית.

 אני כותב את  הזיכרונות  ביום פטירתו של שמעון פרס, שמעון הגיע לגבע להכשרה, בדרכו לקבוץ אלומות. את חדרי הלינה להכשרה בנו בעלית הרפת ששימשה כמתבן לרפת ,פינו חלק מחבילות החציר, ובנו חדרים ממחיצות  עץ.

חליבת הבוקר התחילה כבר בשלוש, השומר העיר את הרפתנים שבקפיצה דרך פתח בתקרה הגיעו לעבודה.  שרה גרוצקי אחת הרפתניות הוותיקות קיבלה את  שמעון פרס באחד מביקוריו בגבע, היא פגשה אותו בחיוך רחב והזכירה לו, אני עוד זוכרת שלא אהבת לקום בבוקר לחליבה.

אבל חשוב גם להזכיר את הרוח  החדשה שהביאו איתם ה"בן-שמנים" (כפר הנוער בן שמן ששמעון פרס היה אחד מחניכיו). הם הביאו לגבע את ריקודי הזוגות וריקודי העמים כמו 'קרקוביאק' ו'צ'רקסיה כפולה', גם הביאו את  השירים שלא שמעו עוד בגבע ובני גבע ממש התרפקו עליהם.

ויש  להוסיף משהו בקצרה על עבודת  הרפתניות, שרה גרוצקי (אתקין)הייתה אחת מהן.

 הן לחמו על זכותן לבצע כל עבודה ממש כמו הבחורים.


מספרת שרה: בבקר הגיעו הרפתנים מנומנמים, מתיישבים על דרגשי החליבה ומתחילים לשיר תוך כדי החליבה, לרוב ברוסית, או משוחחים על מנת לפתור את בעיות העולם, שהיו ידועות מאמש.

זה ההווי אך אותנו הילדים זה לא עניין, בשבילינו הרפת הייתה כר משחקים אחד גדול ובעיקר המתבן. מחבילות הקש בנינו ארמונות ומנהרות ובדרך גם גרמנו נזקים. וכשהגיע ישראל אבני מנהל הרפת דאז ל"כר המשחקים"  אוי לו לילד שנתפס על ידו .

אירוע שבנס לא ניגמר באסון קרה כשנונל רוזנפלד שהיה אז בן-15 ומוטי אפרתי  עלו על גג הרפת על מנת לצוד יונים לקומזיץ, נונל תפס בידו חוט חשמל שלא היה בשימוש אבל היה בו זרם קטן, הזרם היה מספיק חזק לנעול את כף ידו על החוט. מוטי שהיה איתו ניסה בעזרת קרש להפריד, אבל ללא הועיל.

מוטי לא איבד את עשתונותיו  רץ לזק שהיה החשמלאי בגבע ומיד הפסיק את כל החשמל בגבע.

נונל ניצל ממות ודאי, הוא נלקח לבית החולים, תקופה ארוכה עוד סבל ממחושים שונים  ובכל זאת איך אומרים, יצא מזה.

 

זהו חלק ראשון, בשבוע על הפרים ועל כמעט אסון

דנדי

מופיע בעלון:
תגובות לדף