מיומנו של שוטר

מיומנו של שוטר

 

בסביבות השעה שמונה בבוקר המסוק המשטרתי עלה לאוויר. אנחנו, ארבעה אופנוענים, כבר המתנו דרוכים על הקרקע בסמוך לאזור המטרה. היינו שלושה שוטרים ומתנדב אחד, הוא עבדכם הנאמן, וכולנו הכרנו היטב את הנוהל: המסוק מזהה מהאוויר עבירת תנועה חמורה שזה עתה ביצע אחד הנהגים בכביש, ומכוון אותנו אליו מלמעלה. הפעם התרחש מבצע האכיפה המשולב בכביש  716 הצפוני. זהו כביש בין-עירוני העובר ברובו בתוך נופו הפסטורלי של עמק יזרעאל. כביש צדדי זה מתפצל מכביש 65 דרומית לכפר תבור, ולמעשה עוקף את העיר עפולה. בדרכו  דרומה הכביש חולף ליד טמרה ונאעורה, ומתאחד עם כביש 71 ליד קיבוץ עין חרוד מאוחד. כביש זה הינו כביש דו-סטרי, ובחלקים מסוימים, מועדים לפורענות, מפריד רק פס לבן רציף בין הנתיבים.

לרשותנו עמדה רק שעה וחצי, זוהי מגבלת הדלק שיכול לשאת עליו המסוק המשטרתי. לא בזבזנו אף דקה, ומהר מאד עלה קולו של טייס המסוק מולנו ברשת הפנימית, "תעצרו קאיה כסופה, חוזר: קאיה כסופה. הנהג עקף משאית על פס לבן רצוף, ובנתיב ממול בדיוק באה מולו משאית והקאיה נזרקה הצידה. רק בנס הוא יצא מזה בחתיכה אחת." על המסוק ישנו ציוד שמאפשר לקרוא את מספר לוחית הזיהוי של הרכב, כך שידענו בדיוק איזו קאיה אנחנו מחפשים.

יצאתי למרדף. זמן קצר לאחר מכן, סגרתי את המרחק שהפריד בינינו וסימנתי לנהג הקאיה לעצור בצד. הרכב ציית ועצר מיד, ואני ירדתי מאופנוע ה-ב.מ.וו. הכבד עליו אני רוכב, הסרתי את הקסדה, ובצעדים מדודים ניגשתי לרכב בעוד הכעס גואה בי. האם באמת הנהג עד כדי כך אידיוט, עד שאינו מבין את הסיכון שלקח על עצמו בעקיפת משאית בכביש דו-סיטרי על פס לבן? חמתי בערה בי, והתכוננתי לנזוף בו בקול חמור וקשה, כפי שאני נוהג לעשות במקרים דומים במהלך עשר  שנות ההתנדבות שלי על הכבישים.
במושב הנהג ישבה קפואה אישה צעירה בת שלושים ומשהו, לבושה בפשטות. היא הייתה לבדה ברכב ונראתה כמו מושבניקית אופיינית המתגוררת באזור. הבחנתי שהייתה חיוורת ונראתה מוטרדת, מה שלא כל כך הפתיע אותי בהתחשב בנסיבות המפגש בינינו, ובעובדה שזמן קצר קודם לכן כמעט קיפחה את חייה מול חזיתה של משאית ששעטה מולה.
השמעתי לה את תיאור העבירה שביצעה, באמצעות קולו המוקלט של השוטר במסוק:

"בשעה שמונה ושלושים בבוקר, גובה 100, נצפתה קאיה כסופה בכביש 716 עוקפת משאית על פס לבן בסמוך לצומת נאעורה..."

הנהגת הודתה מיד. בנסיבות מעין אלה אנחנו מחרימים על המקום את רישיון הנהיגה ואת רישיון הרכב לשלושים יום. שאלתי אותה, כפי שאני שואל כל נהג, בניסיון כן להבין מה עובר להם בראש, מה הניע אותם לסטות מהנתיב, לעקוף משאית, כשתנאי הדרך מורים בבירור שהמעשה אסור – שיקול דעת שגוי? פיזור נפש? יהירות? איזה תהליך רציונלי של קבלת החלטות עשוי להוביל למעשה כל כך חסר אחריות?

במקום להשיב לי, הצעירה הפשילה כלפי מעלה את השמלה הביתית והצביעה על המגבת שהייתה פרושה מתחתיה, על המושב.

המגבת הייתה ספוגה בדם רב.

נאלמתי דום. אפילו מתנדב ותיק כמוני, עם אלפי שעות ניסיון באמתחתו, נשאר לעתים חסר מילים. אפילו כשנדמה לנו שראינו כבר הכל, מסתבר שלמציאות יש דרכים להפתיע בכל פעם מחדש.

"אני בהריון," הסבירה בקול רועד, "ממש בהתחלה, עוד לא רואים אפילו בטן.  בעלי נמצא בחו"ל ופתאום הבוקר התחלתי לדמם וזה לא הפסיק, אתה מבין? הדימום פשוט לא הפסיק. לא ידעתי מה לעשות. אמא שלי באה לשמור על הילדים, וטסתי לבית חולים 'העמק' הכי מהר שיכולתי."

מבטה היה מלא כאב. היא נשכה את שפתה, מתאפקת בכל כוחה לא לבכות.

"גברתי, אולי תרצי ליווי משטרתי צמוד עד לפתח בית החולים?" הצלחתי למלמל, נבוך.

"לא, לא," השיבה במהירות, וקולה התייצב, "אתה מבין, עם האורות המהבהבים האלה על האופנוע הגדול שלך, ומעיל העור השחור שאתה לובש  - אל תיעלב, אבל זה מראה קצת מלחיץ. אני בסדר גמור עכשיו, רגועה ושולטת במצב, אתה יכול לסמוך עלי שיהיה בסדר."

"לא אעכב אותך כאן. סעי לשלום גברת," אמרתי, "ותרגישי טוב." בעודי משיב את הקסדה לראשי הוספתי, "ובלי שטויות כמו עקיפה על קו לבן. תשמרי על עצמך, הא?"

היא הנהנה, ועל פניה החיוורים עלה חצי חיוך.

מופיע בעלון:
תגובות לדף