נגריית הנוער

בגבע ייסדתי את נגריית הנעורים( (Jose המדינה


נגריית הנוער

שמונה נערים בונים דברים בעץ. כאילו טריוויאלי. מה מיוחד בזה? אז זהו, שמיוחד מאוד!

אנחנו חיים בעולם בו מגע העץ כבר נדיר. בעולם של יציקות פלסטיק תוצרת סין, לתת צורה וצבע לעץ, להפוך אותו לספסל או לשולחן, לבנות ממנו גרם מדרגות, זה לברוא עולם ממש.

אנחנו חיים בעולם שבו אנשים משתבללים אל תוך מציאות פרטית, על-זמנית וחסרת מקום של ממש. בעולם כזה למשפטים כמו "אחוז רגע מולי." או "בוא תעזור לי להרים את זה", יש צליל מרענן ונדיר.

אנחנו חיים בעולם שבו עבודה היא מטלה סיזיפית שאין רואים את תחילתה וגם לא את סופה. בעולם כזה להתחיל דבר מ'אין' ולסיים ב'יש' זו חוויה מעצבת.

אנחנו חיים בעולם בו עבודת ילדים הופכת לנדירה ומוגבלת תחת אין סוף מגבלות של כסת"ח ומשפטנות. חינוך דרך עבודת כפיים כבר נתפס כמעשה ששמור לשכבות מצוקה. בעולם שכזה, ליצור קבוצת נערים עם גאוות יחידה היוצרים מוצרים נדרשים לפי הזמנה לשביעות רצון הלקוחות הרבים, זו חוויה שסותרת את המקובל. זו חוויה שמזמינה את הנערים להטיל ספק במוסכמות המאובנות.

שמונה נערים בונים דברים מעץ. הם נעזרים זה בזה, הם מפעילים מכונות, הם מגבשים תחושת שייכות לענף שהוא כולו שלהם. הם מרגישים את העץ והם יכולים לו. בראשם עובד איש צנוע המהלך ביניהם כרועה עם עדרו. אנדרס מירנדה יודע לקשור אותם למחויבות, לתת להם את ההרגשה של הצלחה. בזכותו הם יכולים להלך בכל פינה בגבע ואף מחוצה לה ולומר - "הנה! את זה עשיתי עם החברים שלי ועם אנדרס."

ולאנדרס אנחנו חייבים את התודה הגדולה הזו - יש ענף נוער בגבע!

תודה לאורי ברזק על הדברים.

ברג זהר, רכז חינוך בלתי פורמאלי

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף