זוית ראיה / נחמן רז

 

טיולים קצרים, זיכרונות ארוכים!

"והרחוקות תקרבנה"

(ביאליק בשירו "אחד אחד ובאין רואה")

לאחרונה נזדמנו לידינו, לנירקה ולי כמה טיולים לא גדולים, ולא אל מעבר-לים אלא כולם, מהלך של שעה מגבע. טיולי-מתנה מאת בני משפחתנו ואיתם, וכמובן להצעות כאלה לא מסרבים...

הימים הם ימינו אלה, לצערנו, גשמים אינם יורדים, וחשש מתעורר שמא צפויה לנו שנה שחונה, בצורת, לא עלינו, ומה יהיה?  מה עם השדות, ומה עם השקדים – האם יתנו יבולים או לא?


כך או כך – הרי איננו יכולים להשפיע על טבע העולם – ונענינו בשמחה להזמנות ההן.

לראשונה נסענו לטבריה. מדוע ולמה דווקא טבריה? מה שם כל כך מושך? הרי היינו שם עשרות ואולי מאות פעמים. אבל להזמנות משפחתיות אין מסרבים. קמנו צררנו את עצמנו ונסענו, פנינו מזרחה ל"עמק המעינות"  שפעם קראו לו "עמק בית שאן" ימינה שדות הישובים – שכנינו, ירוקים, רעננים. הכל מלבלב ובלב מנקר לו החשש שמא לרגל מיעוט הגשמים לא יצמחו להניב יבולים אבל בינתיים – נהנים מהמראות הירוקים, ואפילו ממראה הממטרות שעוד טרם עבר החורף כבר הופעלו ומתיזות מימיהן אל שדות ירוקים. ליד חמדיה עוברים לכביש המוליך צפונה. הכל מוכר ידוע ואתה מניד בראשך כפורס בשלום למכירים ותיקים.

כמה ימים קודם לכן, הזדמנו באיזור לאחד הקיבוצים, למפגש אזכרה לחברה ממשפחת ידידים. קיבוץ לא גדול, אבל גם בו לא בקרנו כבר זמן רב והנה מפגש עצוב מלווה בשמחת המפגש עם ידידים ותיקים: "לא השתניתם" ביטוי חברי במקרים כאלה.  וכעבור ימים אחדים באותה הדרך הלאה, צפונה, לטבריה.


חולפים על פני הישובים בצפון עמק בית-שאן, שם עולים בראשך אותם מפגשי – שבת של תחרויות כדורגל שלנו כנערים כנגד אותם מתיישבים, עולים חדשים – יחסית, שנאחזו שם בישובים שכמעט נעזבו אז ממרבית יושביהם תחת לחץ היריות וההפגזות וחדירות המסתננים ממזרח, מכיוון ממלכת ירדן ששמשה להם בסיס ומרכז. ואילו היום, למתבונן מבחוץ באותם ישובים, תחושת גידול והרחבה, מרחבי חממות, לשפע ירקות שהם למדו, לטפח, לגדל ולשווק ולהוציא מהן פרנסה בכבוד, ולבנות להם ישובים נאים. התושבים רובם היום כורדים שאינם חוששים ואינם מפחדים והם חיים במקוֹם ומתחברים אליו כמו היו ילדיו מאז ומעוֹלם. חולפים על פני גשר על הירדן, השוטף דרומה, ושלט המודיע ומצביע לצפוֹן, ובו כתוב:"מְנחמיה" ואתה נזכר בשמה הראשון של המושבה הזו, לשעבר, "מלחמיה" שבערבִית: כינויה ל"מלחמיה", לקרבות. וצצים סיפורים ששמענוּ מפי הורביץ ז"ל, על מקרה רצח בין תושבי המושבה הנידחת ההיא, רצח של יהודי בידי יהודי אחר, נוֹקם, וקופץ לו סיפורו האחרון החדש והאכזרי "שתים דובים" של מאיר שלו, סופר מחונן, המתאר ישוב קטן מהימים ההם, שבו גם בו, חיה משפחה מתישהוּ, יהודים, שמנהג הנקמה והרצח ההדדי היה מקובל ומוכר, ואף שאנשים ידעו מי הרוצחים הייתה המושבה הזו תמיד שותקת. "לא מדברים", איך ואיפה זה קרה? אצלנו במנחמיה? ואולי לא! וההסבר והספקות מנקרים, זה היה... ועוד סיפור ששמעתי מפי הורביץ:"פעם חליתי בשנה שבה חייתי ועבדתי עם חיים רוזנפלד במנחמיה. חליתי קשוֹת והרוקח (לא הרופא!, כי פשוט לא היה שם!) המליץ לי: לך לפורייה שם במקום יותר גבוה האוויר הטוב יבריא אותך!"

והורביץ ממשיך:"נוּ, טוב. יצאתי והתחלתי ללכת ברגל, צפונה, על הגבעות המובילות צפונה. בהתקרבי לפורייה, כבר ראיתי היטב את הבניין היחידי שהיה שם. בית קומתיים הבנוי אבן בזלת שחורה, ששימש את מנהל החווה הזוּ, שהפועלים בחווה עסקו אז בנטיעת שקדים בסביבתה.משהתקרבתי עוד, ראיתי התקהלות במרכז החצר שם עמד אדם שהכרנו, הוא היה בעל זקן ומשקפים. ועל ראשו כובע שחור. היה זה הרב קוק, הרב הראשי למושבות! שהיה דמות מוכרת ונחשבת מאוד גם בקרב רבים מהחלוצים של אז. אע'פ שהיה אדוק מאוד, התייחס בכבוד רב אל הפועלים באהבה , כי ראה בהם מחדשי ישוב הארץ! הגדולה שבמצוות הזמן ההוא! "שמתי לב, מוסיף הורביץ, שהרב קוק מתאמץ להלהיב במחיאות כפיים את הציבור, אחדים מהם הצטרפו אליו אט אט, ובמעגל שנוצר החלו הכל לרקוד בהתלהבות שהלכה וגברה. והנה, פנה הרב קוק, אל אחד הפועלים שהיה לבוש מעיל – ופשוט, ולאחר שהסיר מעצמו את מעילו הקל, נטל מהפועל את מעילו הכבד, לבש אותו, נכנס למרכז המעגל, ובמחיאות כפיים הלהיב את קהל הסובבים המופתע להצטרף לריקוד. תוך כמה רגעים היוּ הכל מעגל מלוכד אחד, נלהבים ומשולהבים, כשבמרכז הרב קוק, מתלהב ומלהיב את כולם". וממשיך הורביץ: אני שבאתי לשם חולה ותשוש חשתי את עצמִי בריא לחלוטין, ושלא כדרכי הצטרפתי אל המחול הלוהט. כך התנהל הריקוד שהרב קוק לבוש מעיל פועלים כבד ופשוט מרקד בהתלהבות, ואילו מעילו שלוֹ לבש אחד הפועלים שמסביב. "ככה אמר הרב, ככה צריכים כולנוּ לבנות את הארץ, פועלים חלוצים ודתיים לומדים להיעזר זה בזה ולעזור לכל מי שבא לכאן לבנות את ארצנוּ".

לימים נודע לי כי מפוריה הלך הרב עוד באותו לילה ליבנאל שהייתה אז מושבה קטנה ושם ניסה להשפיע על האנשים לנהוג נכון על פי ההלכה,  שלא יזנחו את "מצוות הדת" אבל ללא הצלחה.

עד כאן דברי הורביץ.


נחזור לטיולנוּ לטבריה;  הגענוּ דרך משקי עמק-הירדן אל הסכר, שליד דגניה; עלו בזיכרוני ימים שכילדים, בילינו, עמוס בן-יהודה ואני, כשבוע ימים בדגניה, לפי הזמנת ילדי דגניה. הכרנו שם מהר את מירב החברים ואפילו הוזמנוּ ללייבוש, בעל חנות יחִיד ליד כנרת, שהיה מוכֵר שם: "ברד-לימון", מין משקה נפלא בימי החום הנורא של עמק-הירדן. בערבו של אותו יום הוזמנו= ע"י הדסה בוסל מילדי דגניה הראשונים, לנסוע איתם לטבריה לראות הצגת ה"בימה", כרטיסים הם נתנו לנוּ , כמובן, כמתנת-אירוח ולא שכחנו זאת זמן רב.

בלילות היינו ישנים עם הילדים, ליד דירות ההורים בחוץ, כשאת המיטות מכסות כִילות לבנות כנגד היתושים וסכנת הקדחת. גם את הלבן הצונן שהיו מגישים בדגניה בימים ההם, קר וטעים להפליא ואפילו להתרחץ איתם בירדן הוזמנו ע"י הילדים. מאז נקשרו בינינו קשרים טובים ורבים, ואפילו עם חלק מחברי הקבוצה שהכירו רבים מהורינו זכינו  לאירוח וליחס, חם ונעים.

משם המשכנוּ לטבריה, עוברים את גן-רחל שבקבוצת כנרת, את בית-ירח, ומתקרבים לטבריה. בפאתי העיר מלונות וקברי צדיקים. ר' מאיר בעל הנס, ואחרים. ובמלונות – אחד שמצביעים עליו כי כאן היה נוהג בן-גוריון לבלות את חופשותיו, וגם להיוועץ עם אנשים ולקבל החלטות חשובות. העיר עצמה מצד הכניסה הדרומית נקייה, ונאה, לאחר נסיעה בסמוך לחומת העיר-העתיקה ובהסתעפות הדרכים לצפון ולדרום, מגיעים אל היעד והוא בית-חולים הסקוטי,  שעליו מתנפנפים דגלי מדינות שונות ובעיקר זה של בריטניה הגדולה. ביה"ח הזה היה שנים רבות היחידי בצפון הארץ ואילו היו מביאים חולים במחלות קשות, קדחת בעיקר, ולא פחות חשוב, את היולדות, שבקרב נשוֹת טבריה והסביבה. הבניין עצמוֹ, בעל קומות אחדות, ובחצרו הנאה והנקייה נטועים עצִים נחמדים וכמה סלעים שחורים נִיצבים זה ליד זה וגם ספסלי בזלת, למנוחה. הבניין עצמוֹ כמה קומות לו, ועליו סִיפרו סיפורים שוֹנים בימים עברו. מיסדו של ביה"ח, הרופא הסקוטי טורנס, וממשיכו, היה בנוֹ. טרנס היה תערובת של איש רפואה ומקצוע מעולה, ומיסיונר מוסווה. סִיפרו שלמרות ההקפדה על ניקיון ביה"ח היו חולדות מתרוצצות שם, ולא פעם נשכו באפם של תינוקות רכים ועיוותו את חוטמם. לכאן הביאו אנשי דגניה את אחד החברים שנפצע באחת השבתות מהתקפת הערבים. נסעו לכאן ללא רשות הפקיד, מנהל-החווה. מקרה זה גרם להתנגשות קשה בינו לבין הפועלים והביא לסילוקו מתפקידו ואח"כ . . .  דגניה.


סיור קטן בבנין הנאה, שכבר זמן רב איננוּ בית-חולים, אלא מעין מוזיאון מעניין, שוב סיור קצר בחצר הבניין ומבט אל הנוף הנפלא של הכנרת הכחולה, סעודת-צהריים ולאחריה קונצרט נעים של מוסיקה סקוטִית על ידי 3 נגנים מירושלים.


כיוון שליל-שבת היה זה – אנחנו חוזרים הביתה, אבל לא בדרך עמק-הירדן, אלא דרך פורייה, ביקור קצר בקבוצת אלומות שהפכה ליישוב די גדול ע"י הרחבה ומכאן דרך יבנאל הוותיקה, שבה מתרוצצים ילדים מגודלי פאות, כנראה מילדי התושבים הדתיים מקרב פלג החב'ד שחיים שם. לאורך נחל תבור, שהיה מכונה בעבר ואדי-פיג'אס, מסלול קבוע לשודדים וגנבים שהיו מגיעים לישובים העבריים הראשונים באזור מעבר הירדן, גונבים, שודדים וגם פוגעים במתיישבים.

בואדי זה היוּ עושים אנשי "השומר" מבחני-כושר למועמדים שרצו להצטרף, לחבורה מיוחדת זו. וכאן התרחש סיפור הרצח של איש "השומר", יחזקאל ניסנוב, שאִימו תבעה להביא במקומו את אחיו, בנה הצעיר ממנו.

הלאה מזרחה, דרך ישובי הגליל התחתון וכפר קמא, הצרקסי, שאף הוא בנוי מאבני בזלת שחורות ולשם היינו נוסעים לא פעם בעגלה מגבע לתחרויות כדורגל. ומכאן הביתה בשמחה


מופיע בעלון:
תגובות לדף