כך אני מרגישה / רוחלה רז

כך אני מרגישה

כשאני באה לחדר-האוכל, איני מרגישה שאני נמצאת בביתי שלי. הסולמות שמראים לי איך ללכת, הפרחים על הרצפה, אינם משמחים כלל את ליבי. וכן הדלתות הסגורות, פה ושם.

מדוע חבר שאוכל בביתו, חייב להכריז מה לקח וכמה? האם לאחר יום עבודתו הוא צריך לקבל קבלות על כך, האם לא התבלבלנו, ושכחנו אפוא אנחנו חיים?

האם צורת חיינו השיתופיים, לא מאפשרים לנו ביטחון, התחשבות בצרכים מיוחדים, חינוך טוב ומסור לילדים, ואנו מתרכזים באוכל, במקום לטפל בדברים החשובים באמת.

חברים קונים הרבה במרכולית, אז עכשיו נשלם גם בחדר-האוכל. והתקציבים שלנו לא גדולים במיוחד.

אני לא מצדיקה לקיחות מזון בכמויות מוגזמות, אבל יחד עם זה, אני גם מבינה את הצורך של הורים לעזור לילדיהם, לקבל אורחים בשמחה, בלי לתת להם הרגשה שהם מטילים עלינו מעמסה.מי שילדיו נמצאים איתו, אולי לא מרגיש הרגשה זו.

 במקום לטפל בבעיות, אנו פותרים אותם בדרך הקלה, דרך ההפרטות, שלדעתי הן לא תמיד מוצדקות, ופוגעות ברוב שלא נזקק להן, ודווקא אלו המפרים את הנוהג, הם שמכשילים את ההרגשה הטובה של ציבור חברים גדול. האם אנחנו נתעשר, או מצבנו הכלכלי ישתפר? בכך שנפריט.

יש כרגע ועדה לענייני ח-א ומטבח. אפשר לפנות ולבקש פתרון לדברים שמציקים לחברים.

לי למשל מציקה העובדה שבכל מערך העבודה של אחזקת ח-א, הניקיון, השרות היום יומי אין אפילו חברה אחת. שנרגיש שגם אנחנו משרתים את עצמנו, ולא מוקפים רק במתנדבים ובשכירים. עניין זה אפילו לא נשמע בטענות הרבות על האוכל, על הניקיון, על הרגשת הבית.

לאט, לאט, אנחנו נעשים כמו כולם. תרבויות האוכל שמשודרת אלינו מבחוץ כנראה משפיעה עלינו והולכות ומתרבות והופכות למרכז חיינו ודאגתנו. ועל זה אני מצֵרה.

אני מקווה ומברכת את הבנים שבאים אלינו ושיתרמו מתוכם גם לעושר התרבותי והרוחני לחיינו. אל נזלזל בכוחותינו העצמיים.נשמור על שיתוף, עזרה, התחשבות בזולת ותרומה  לחברה ולא רק שיקולים כספיים הם שיכתיבו לנו את צורת חיינו והרגשתנו הטובה בביתנו.


רוחלה רז

מופיע בעלון:
תגובות לדף