והמבין יבין - בלה בן ארי

והמבין יבין....

היהדות היא ציוויליזציה, אחת הציוויליזציות המעטות שהטביעו חותם על האנושות כולה. הדת היא חלק מרכזי בציוויליזציה היהודית, הדת היא אולי מקורה, אבל אין להעמיד אותה אך ורק על הדת. היא יצרה תופעות רוחניות שצמחו ממקור דתי, הִפרו את החוויה הדתית, שינו אותה וגם התקוממו נגדה: שפה ומנהגים ואורחות חיים ורגישויות אופייניות (אולי צריך לומר רגישויות שהיו אופייניות) וספרות ואמנות ורעיונות ודעות. כל זה יהדות. המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם  זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף. ודאי, הדורות הבאים יש להם זכות מלאה להפוך את הסדר ולרהט את חייהם כטוב בעיניהם. ויש לי גם זכות "לייבא" מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני. בלי שאכפה על יורש אחר, עליכם , למשל, את טעמי ואת העדפותיי. זה הפלורליזם אשר דיברתי קודם בשבחו. [...] ומכאן מסתעפת עוד הכרעה רוחנית גורלית: האם ציוויליזציה יכולה להתקיים כמוזיאון, או שמא יש לה קיום ורוח חיים רק כאשר היא לובשת צורת דרמה יוצרת?   שומר המוזיאון מתייחס אל מורשת אבותיו יחס פולחני: על קצות אצבעותיו, ובחרדת קודש, הוא מסדר את המוזגים, מצחצח את הזגוגיות, מפרש בזהירות את משמעות פרטי האוסף, מוליך מבקרים משתאים, עושה נפשות ושואף להוריש, בבוא יומו, את מפתחות המוזיאון לבניו אחריו [...] אבל אינני מאמין כי יש קיום חי לציוויליזציה מוזיאונית. סופה שהיא מצטמקת ומסרסת את כוחות היצירה: תחילה מותר לחדש חידושים רק על יסוד הישן, אחר כך החופש מצטמצם לכלל חופש לפרש, אחר-כך מותר רק לפרש את פירושי הפירושים, ולבסוף לא נותר אלא לשמר ולצחצח מוצגים וזגוגיות. ציוויליזציה חיה היא דרמה של מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל. מרידה לצורך חידוש. ניפוץ לצורך הרכבה מחדש. וגם גניזה לצורך פינוי הזירה להתמודדות וליצירה חדשה.

עמוס עוז – פה ושם בארץ ישראל 1982 (ביקור בהתנחלות עופרה)

הביאה לדף בלה בן-ארי

מופיע בעלון:
תגובות לדף