רבותי נברך - בארי צימרמן, מתוך הדף הירוק

רבותי נברך / בארי צימרמן

והפעם על פילוסופיה ופילוסופים( לא להבהל!) על שירה וספרות ומה שביניהם...

בחיי שניסיתי, אבל הכרכים הירוקים של תולדות הפילוסופיה החדשה (ש. ה. ברגמן) נבלו בחדרי על המדף, קירקגור צעק עלי כשלא תפסתי חיל ורעדה, ויטגנשטיין שתק לי, קאנט לא ספר אותי ממטר, אפלטון התעטף בתוגה, הֶגֶל התגלגל מצחוק כשנרדמתי כאנטי-תיזה בעמוד השלישי. שפינוזה. לא הלך לי עם גברת פילוסופיה. וזו לא את. זה אני.

השירה דווקא חייכה אלי את חיוכה הדק. עמיחי היה מורה מצוין, אצל ע. הלל התאמנתי בשורות רחבות, את רחל נכשלתי להלחין כשהבנתי שהיא בעצמה מעֵין מוצרט, אלתרמן היה באך ולאה גולדברג היתה שיבולת ירוקת העין. מה שנמנע ממני בספרי הפילוסופיה נמצא לי בספרי השירה: מגע רוח ברוח והבנה אינטואיטיבית.

 בתחומי הפילוסופיה הפכתי לקורא-כריכות ולרכלן. אנקדוטה טובה על אוגוסטינוס, רכילות על הוסֶרל, פכים קטנים מעולמו של קאנט, סיכומים קצרים שיבהירו לי אחת ולתמיד את ההבדל בין עולם אריסטוטלי לעולם אפלטוני שלא לדבר על הניאו- והפוסט-, שמחמת היעדר השכלה בסיסית ניערתי מעלי כגורי כלבים טורדניים.

רשימת הרומנים הקלאסיים שלא קראתי נשרכת אחרי כזנבו של תנין. איך יכול להיות שלא קראת, איך יכול להיות שלא ראית, איך יכול להיות שלא שמעת, איך יכול להיות שלא היית, כלומר, שלא באמת חיית. אבל אני, אני נחבא אל הכלים כשאול, מנער מעלי כל מיני שמואלים טרחניים. לא רוצה להיות מלך או אבימלך, רק לשוב הביתה בשלום עם אתונות אבי, להיות נער אורווה בין ערימות החציר לשקתות המים.

אבל ראיתי בפעם החמישית את "החברים של ניקולא" וקראתי בפעם העשירית את "החייל האמיץ שוויק", ובפעם החמש עשרה את "המאסטר ומרגריטה" ואת "הכל מואר" (הסרט לא הספר) אני יכול לדקלם מתוך שינה. ומה זה אומר עלי, איש מבוגר קל דעת שכמוני, עצלן כרוני, מפונק, חסר תואר, דֹב פּוֹתֶה, חובב דבש, שאינו מסוגל לשוב ולקרוא ב"קומדיה האנושית" של סארויאן מחמת בכי משניק כבר בעמוד השני, כאילו איני יודע שהוֹמֶר ימות ודיאנה וספנגלר יחיו ויוליסס הקטן ינופף בידו לשלום אל איש שחור השר ברכבת את שובו הביתה הביתה.

מופיע בעלון:
תגובות לדף