מצאו שק אגרוף - אורי משגב; זאת - בארי צימרמן

מצאו שק אגרוף   אורי משגב  13.09.2015 02:00

סיפרו לי פעם על אמירה המיוחסת ליצחק רבין, ולפיה אם יכבו לילה אחד את החשמל ברחבי ישראל ויותירו אותו פועל רק בקיבוצים, תתקבל ממעוף המטוס תמונה מדויקת של מפת המדינה. הציטוט יפה. איני יודע אם נאמר בכלל, ואין ממש את מי לשאול. רבין נרצח מזמן. לא נותר לקיבוצים מי שיכתוב עליהם. גם לא בטוח שיש הרבה מה לכתוב.

פניה הציבוריים של התנועה הקיבוצית משתקפים בדמותו המדכדכת של חבר כנסת כמו איתן ברושי, נציג "מחוז ההתיישבות" ברשימת המחנה הציוני. עד לבחירות האחרונות היה ברושי מזכ"ל התנועה; אחרי שנתיים בתפקיד עבר הלאה. לאחרונה, במסגרת מחלוקות הארנונה, אמר על עמיתו לרשימה יוסי יונה, "הוא אינו חלק טבעי ממפלגת העבודה". קשה לזקק אמירה גזענית ומתנשאת יותר. יונה, אגב, קיבל יותר קולות מברושי בפריימריס. הוא נדחק מאחוריו רק בגלל מדיניות השריונים המגזרית.

תהליכים ארוכי שנים צימצמו מאוד את משקלה הציבורי והפוליטי של התנועה, מעמוד ענן לסקטור. קולם של עסקניה נשמע בעיקר בענייני נדל"ן וזכויות בנייה; דברה כמעט ואינו נשמע בסוגיות לאומיות. הנהירה המחודשת לשכונות הבנים ולהרחבות הקהילתיות מבטאת כמיהה ל"איכות חיים" ולבית בכפר. החזון והסוציאליזם נותרו מאחור.

זה אולי צובט בלב ליוצאי התנועה ולמי ששומרים לה חסד היסטורי, אבל מצחיק לבוא בטענות על כך לחבריה. הקיבוצים הם בסך הכל שיקוף להתפרקות של תנועת העבודה, ועמה ישראל כולה, תחת מכבש ההפרטה והלאומנות.

בהעדר מספיק דוברים ראויים, ולו ברמת הדיוק והאיזון ההיסטורי, נותרים הקיבוצים מטרה קלה ונוחה. שק אגרוף שמשביע מפעם לפעם את תאוות הנקם והזעם של קואליציה רחבה. בשבוע שעבר הצטרף אליה הלאומן הערבי ג'מאל זחאלקה. הימין המתנחלי ומקצועני העדתיות המזרחית קיבלו אותו לשורותיהם בצהלה גדולה. כמו בהתקפות עבר על הקיבוצים, גם הפעם היה מן האמת בדבריו של זחאלקה. כמו במקרי עבר, הליקוי היה בהצגת תמונה חלקית מאוד, בהעדר פרופורציה ובהתעלמות מרוח הזמן החמקמקה.

כמה עשרות קיבוצים אכן הוקמו במלחמת העצמאות או מיד אחריה על חורבותיהם של יישובים ערביים. מרביתם הוקמו בנסיבות אחרות. הם ואנשיהם בהחלט סייעו לישראל לעמוד על רגליה בגבולותיה הקיימים; בלעדיהם ספק אם היתה קמה בכלל. אולי על זה יצא קצפו של זחאלקה. השאלה היא אם להקת המעודדות שלו היתה מעדיפה אחרת.

ההשחרה וההשטחה של ההיסטוריה מעוותות את התמונה. הן פגומות לא פחות מהאדרה ריקה. הקולנוען רן טל קרא לסרטו התיעודי על הקיבוצים "ילדי השמש". מילדותי בקיבוץ הסמוך לזה של טל אני זוכר הרבה שמש. אולי היא תרמה גם לסנוור. תמימות ועיוורון הם דברים שאדם מבין על עצמו רק בדיעבד. גדלנו בלי ערבים ודתיים, עם מעט מאוד מזרחים, מודל בועתי ובעייתי מבחינה סוציולוגית.הכשל הזה, ששום בר דעת אינו יכול להתנער ממנו, אינו מצדיק את וידוא ההריגה המכוער והציני שמבוצע בתנועה. היא נשאה בעול ההקמה של מדינת ישראל וההגנה עליה, ובניגוד לכוחות מובילים את ישראל היום לא ויתרה לרגע על התקווה לשלום. וכן, גם על שוויון אמיתי בין אזרחיה.

.הביא לדף: דני גפן


זאת / בארי צימרמן

זאת היתה שנה קשה. שנה שקל לבכות בה, שקשה לחיֵך בה, שהיה צריך מזל כדי לעבור אותה בשלום.

אנחנו רצים כולנו עם חגור מלא. כל אחד עם מה שהחיים שמו עליו. ומה שההורים. ומה שהציונות. ומה שהיהדות. ומה שהמדינה. ולפעמים החגור כל כך כבד, שבא לך לזרוק כמה דברים, לרופף חגורה.

ולפעמים, אתה מסתכל שמאלה וימינה ורואה אנשים עם חגור לא כל כך כבד כמו שלך (והם מסתכלים עליך ואולי רואים בדיוק אותו הדבר), ואתה קצת מקנא.

ועכשיו מתחילה שנה חדשה.

בא לי להזהיר אותה שאם היא לא תתנהג יפה אז אנחנו נכעס מאד וזה יגמר לא טוב. אבל היא לא שומעת. יפה וענוגה כמלְאכִית אמיתית היא פוסעת פסיעה ראשונה על ראשי העצים, בדרכה אלינו.

 

בו בזמן, מתמוטטת השנה החולפת אל זרועות ההסטוריה המצפות לה. "היו לי גם כמה הברקות חיוביות!" היא מוסרת הודעה לעיתונות לפני צאתה. והיא צודקת. נולדו בה, ושמחו בה, ואהבו, וחשבו, נישאו, ניסו, נסעו וגם נסו. פוליקר המשיך לשיר.

 

אין תרופות פלא. אבל יש, כנראה, פלא. פלא שאנחנו כאן, בעולם הבלתי מושלם הזה, בארץ הצורחת הזו, באני שלנו הבוכה וצוחק ומברך ומקלל והכל בנשימה אחת.

שבשנה הבאה הפלא הזה יהיה קצת יותר נסבל. שיהיה פחות סבל. שיהיה יותר צדק. שלא נצטרך לשלם במוות. שנוכל לחיות, ולוּ בהקפה.

שלא נהיה בכוננות ספיגה. שיבוא אושר קטן לביקור ארוך, ולא ילך. שנה טובה!

 

 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.  [דברים, כ"ט, 9]

 

ימים אחדים לפני זמן הדין. מלאכי מרום פורחים אנה ואנה, מצחצחים עוד ועוד את היכל הדין. דגים במצולות ים רועדים. בני אדם אחוזי רפש מתכוננים לחשבון הנפש. איש לגורלו, איש לנפשו. כל אחד ממלא תפקיד ראשי בדרמה האישית שלו, מדקלם טקסטים ארוכים, מתרעם על ביקורת נושכת, משוטט על במתו לאורכה ולרוחבה, אדון למעשיו ומחדליו, מי שהכל עליו.

והנה בא הפסוק הראשון של הפרשה המבשרת על יום הדין הקרב ובחובו פיתוי עצום ורב: "אתם ניצבים". הרי זו הצעה כלבבי. די לנוד בישימון הנפש, בין דפי החשבון, לקחת אחריות ולתת חרטה. מעתה זה לא אני ולא אתה. כולנו, "כל איש ישראל", ניצבים. המשכורת, אמנם, נמוכה מאד, ברחוב לא יזהו אותנו, לנשפיות הנחשבות לא נוזמן, אך מה כל זאת לעומת העול המוסר מעל כתפינו?

 

הניצבים מוצגים תמיד בלשון רבים: "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם". תמיד בחבורה, אף פעם לא לבד. אין להם זהות משל עצמם, איש לא יודע את שמם. יפרוש האחד ומיד יתייצב ממלא מקומו, ואיש לא ידע גם את שמו, כי התפוגגות הזהות האישית משנה את מצב הצבירה של האנוש, כמו שמסופר במדרש 'פרקי דרבי אליעזר' על בוני מגדל בבל, שרצו להציב מגדל וראשו בשמים והפכו לניצבים חסרי חשיבות, עד כדי כך ש'אם נפל [מן הפיגומים] אדם ומת, לא היו שמים את ליבם עליו, ואם נפלה לבנה, היו יושבים ובוכים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.'

 

אם כולנו ניצבים, על זקנינו ושוטרינו, מי הוא השחקן הראשי? מי הוא בעל השם, הלוקח אחריות, האדון למעשיו ולמחדליו, מי שהכל עליו? הפסוק אומר זאת במפורש: "אתם ניצבים - - - לפני ה' אלוהיכם - - - ." כן כן, הוא בכבודו ובעצמו, מי ששמותיו ואשמותיו אינם בגדר חיקור ובירור, שאחריותו מעורפלת, מעשיו תמוהים ומחדליו גדולים, כביכול, אפילו עליו. ואכן, שמו מרוח על כל לוחות העיר, תהילתו רוננת מעל הגגות, הוא אלוהינו, אין עוד, ואנחנו ניצביו, חוטבי עציו ושואבי מימיו, הוא ביחיד ואנחנו ברבים, הוא ניצב בעדת אל ואנחנו הדום לרגליו, הוא חובש כתר ואנחנו בקושי מצליחים להיות כל היתר.

 

אפשר להתפתות, להיכנע, לתת לריבונו את מפתחות המכונית, להתרווח במושב האחורי, לוותר על חופש הבחירה, על קדושת הרצון, להקשיב לביטלס שרים את Let it be' ' ולתת לו להוביל, לנווט, ברצונו יישר וברצונו יעוות, ואנחנו מי אנו, צל עובר, עלה נידף, מלים נמחקות עלי דף, חומר ביד היוצר, ברצותו ירחיב וברצותו יקצר. אפשר להתפתות, להפקיר צלם, לוותר על קולנו כדי לשמוע בקולו.

 

ואפשר לא.


מופיע בעלון:
תגובות לדף