טבלטים וחינוך ילדינו - אורי ברזק, עיתון הארץ

זה עתה חזרתי מטיול עם מעיין בני, ומצאתי כתבה בעיתון הארץ שמתארת בצורה ברורה ומובנת את המאבק שלנו כנגד כפיית הטאבלטים בבית הספר.

מצרף את הכתבה כדי להפיץ בקרב ההורים וגם לפרסם בדף לחבר בגבע.

מקווה שהצדק ייצא לאור גם במועצה שלנו וגם בבג"ץ.

שנה טובה!

אורי ברזק

 

 

***********

קבלנו במייל

 

(אולי כבר פרסמנו פעם אבל שווה לפרסם בפעם נוספת ויותר...)

גילוי נאות א.

נולדתי במרץ 1947 בירושלים, כך שיצאתי, קבוע כזה כאילו , עם מערכת החינוך הממלכתי החל משנת 1953 ועד שנת 1965.

 גילוי נאות ב.

 היה לנו פרק ב' כזה כאילו, בין השנים 1974 עד 1994 לערך. פרק ב היה ארוך ומתיש כיון שאני והמערכת גידלנו שלושה ילדים... המערכת כבר היתה קצת מעפאנית כזה כאילו, אבל כל שנה היא כבר התחילה להשריץ רפורמה חדשה כמו שארנבת משריצה ארנבונים...

 גילוי נאות ג.

מאז שנת 1999 אנחנו שוב מגדלים ככה וככה  נכדים ביחד (מי סופר בלי עין הרע טפו, טפו, טפו)... והרפורמות התחילו משריצות בנות רפורמות, בלי עין הרע... מתוך כך אתם למדים שאני והמערכת , אנחנו ממש כמו הנכד שלך והנייד שלו או כמו קרייקרוקרייקר - אנ-ספרטאבל כזה כאילו.

 גילוי נאות ד ואחרון.

שלשום, בהרצאה המיועדת לקשישים ולקשישות מסוגנו,  פגשנו לגמרי במקרה את אימא של ה.מ. שלמדה עם בתי הבכורה בבית הספר העממי. זיכרונם של פנסיונרים מתעתע בהם לא אחת, אבל מה שהיה לפני חמישים שנה ויותר נותר צלול ובהיר כגביש בדולח. "הו , מי יכול לשכוח אתכם" התנפלה עלינו הקשישה המאושרת שלא ראינו כחמישים שנה, "הרי הייתם כל כך מעורבים בחיי בית הספר...." מחמת הצניעות אעצור כאן.

 ולגופו של עניין.

 הורי היי טק חביבים, הורי סמארט פון יקרים ואתם אלופי האקזיט, האקזמה והפילטיס.  אל תבלבלו לי את המוח עם מחאת סרדינים.  ילדיכם צומחים להיות אנשים עילגים, שקריאה וכתיבה קשים עליהם. לא שמעתי איזו "מחאת העט והעיפרון" כאשר התברר לי ששיעורי בית זה פאסה. לא שמעתי מחאת "מורה פרטית" כאשר התברר לי שכדי להתכונן לגל בחינה משמעותית, יש לשכור מיד סיוע בכסף רב .

 לא שמעתי את מחאת "המחברת הנעלבת" כאשר עיינתי , לאסוני, במחברות (אם ניתן לאתר כאלה...)  וראיתי שם שרבוטים שהשטן לא היה מזהה.  לא שמעתי את "מחאת מלאכות היד" כאשר התברר לי ששיעורי התעמלות, מלאכה, זמרה, תזונה, טבע, חקלאות אם הם קיימים בכלל פה ושם , הם מין בליל לא ברור של כלום עם שום דבר. לא מאמינים ? קראו לילד ובקשו ממנו לשיר מה שאתם שרתם בקבלת שבת בכיתה, בערב שישי בתנועה או אפילו בצבא.

 ראיתם פעם הופעה של ילדות בקטע מחול? מדהים, אבל השפה העברית בת זמננו הצליחה למצוא מינוח מיוחד ומדויק מאד ההולם את הדבר המביך הזה - זה מופע "כוסיות" ולא אפרט.

 ניסתם פעם לבקש מילדיכם לדקלם את שירת הים (לא, זה לא חוף פרישמן), את שירת דבורה (לא מאמי, אין קשר לדבש...), את קינת דוד (דאור? מה הוא בכוכב נולד? בטח שופט כאילו...) ?

 האם מישהו מילדיכם מכיר (בלי וויז...) איזה שיר של ביאליק, טשרניחובסקי , ז'בוטינסקי? האם הם יודעם מה זה "לאן? מסדה? ניל"י, הוא הלך בשדות?" האם הם יודעים לשרטט בערך את גבולות המדינה (ישראל, לא ברלין...)? האם הם מזהים  איפה מזרח ואיפה צפון?  אל תנסו לענות לי. למרות היותכם מנויים על נטלי/שחל/לב אמיץ הרי התקף לב נוסף בגילכם עלול להיות קריטי.

 אל תנסו לדבר איתם על ההמנון, על בעיות פוליטיקה או חברה. אם תרצו לרדת לסוף דעתם סמסו להם. אם תבינו את ה ":)" או את ה":((("? מה טוב. אם לא, חבל. אבל זה המכסימום שתקבלו, חוץ מפרצופונים דביליים שמישהו דחף לסמארטפונם.

 אז מה אתם מבלבלים את המוח עם צפיפות? הסתכלו פעם טוב על ילדיכם: הם זקוקים למרחב המדויק שבין שני הבהנים למקלדת בסמארטפון שלהם. לא יותר. מכאן: בכל כיתה אפשר להכניס בעמידה 84 תלמידים עם 84 ניידים. מ.ש.ל. אגב, בשכיבה אפשר להכפיל את שני הנתונים).

 

איך אני יודע? מאד פשוט:

 בשנים שאנחנו למדנו בהן, הייתה משמרת שנייה ואפילו שלישית. לא היו מזגנים בכיתות ולא היו תנורים. והיו הורים קשיי יום, פליטי שואה, מהגרים,  שחלק גדול מהם לא ידע כלל עברית (ואפילו לא קרא ו/או כתב בשפה אחרת ). וכן, היו 42 תלמידים בכיתה עם מורה אחת. אלישבע, לאה, רבקה - בוגרות סמינר למורים ע"ש ילין בבית הכרם ולא תגידו כולן אקדמאיות כזה עאלק....

 בדצמבר ינואר בירושלים קר. הכיתות קפואות. באפריל, מאי ויוני יכול להיות חם עד לוהט.  חמסינים של לפני פסח. הכתות הן תנורים. מכירים, נכון?  

 הבוקר נפתח ב"אנחנו מורידים מעילים וצעיפים. אנחנו עושים כמה תרגילי ספורט בכיתה."  אחר כך שיר. אחר כך שעור ראשון ושני. אחר כך, מפית על השולחן וכריך לארוחת בוקר. אחר כך שעור ועוד שעור. ובשתיים צריך לרוץ לאוטובוס כדי לנסוע הביתה . מורה אחת. ארבעים ושנים תלמידים. והיה שיעור מחנך והייתה קבלת שבת.

 הילדים לא הגישו עבודות מודפסות באיי 4 ומצגות שהוכנו על ידי הורים עצבניים. היו הצגות בבית ספר. הכיתה הייתה מקושטת  להפליא לאורך כל השנה. כן, בבריסטולים צבועים ומודבקים, בעבודות ובחיבורי תלמידים,  ולא בקישוטים תוצרת סין "שתים בלירה". היה יריד בבית ספר, מעבודות יד של ילדים ולא מעוגות שאימא אפתה, פירות מהסופרמרקט  ובקבוקי משקה שהביאו מהקניון. והיה דקלום של הבוקר והיה יומן קריאה, ויומן חופש, ויומן טיול. ומחברת טבע ומחברת גיאוגרפיה ומחברת תזונה. והיו 42 תלמידים והייתה מורה אחת. שגם לה היה בית וגם לה היו ילדים. כן מורה אחת. וזה עבד מצוין - ראו מי בנה את המדינה ומי ניהל אותה.

 היתה מסיבת סוף השנה בביום המחנכת  ומסיבת מחזור בביום המורה להתעמלות  ולא נשף פרום, ואורגיית אולם אירועים ובלי "תואם רני רהב".

אה, כן . לא היו מיליון  וחצי דיסלקטים ושבע מאות מליון בעלי קשיי למידה.... 

 אז מה לעשות ?

 תגידו למורות לעבוד. ואם אינן עובדות העיפו אותן הביתה והביאו גברים. תדרשו תכנים. קחו את החומר של תחילת השנה ונסו לבדוק לאיזה שלב הגיע הילד בסופה של השנה. אם הילד סיים כיתה גימל  ואינו יודע לקרוא ולכתוב, לסכם קטע בכתב יד  סביר ובהגיון  איזה שהוא,  לבצע פעולות חשבון בלי מחשבון, לשיר, לרקום ולצייר- תתבעו בבית משפט את המורה והמנהל, את המפקח ואת שר החינוך על הפרת חוזה.   ואחר כך תחשבו על "מחאת התוכן".

כסיף, אור יהודה 28.6.2015  סבא של סרדין, של לקס, של אנשובי ושל טונה במים.

נ.ב.  כשתגיעו למחאת התוכן, אני ממליץ להתחיל ישר בשריפת צמיגים וסגירת האיילון,  כי תאמינו לי, בלונים צבעוניים על שער בית הספר זו הפגנה של נחנחים וכל מיני היי-טק ואקזיטים כזה כאילו. תלמדו מתושבי ואדי ערה, הבדואים והפלשתינאים.   זה לא בדיוק יעזור, אבל זה מצטלם יופי. 

מופיע בעלון:
תגובות לדף